מתי ייחשב רכוש מלפני הנישואים כרכוש משותף
אחד מבני הזוג הביא לנישואים דירה הרשומה רק על שמו, או רכש את הדירה אחרי הנישואים בכספים שלו מלפני החתונה. פעם הוא היה יכול להיות בטוח שהדירה תישאר שלו בלבד במקרה של גירושים. עכשיו זה כבר לא כל כך בטוח
מגמה זו משתלבת במגמה אחרת בפסיקה: לחלק את הרכוש לא שווה בשווה, חרף הוראות החוק, במקרים שבהם סוברים השופטים כי הצדק מחייב זאת. המטרה: להגן על הצד החלש יותר מבחינה כספית לאחר הגירושים - לרוב האשה (על ענין זה כתבתי ברשימה "הון אנושי" שלך? אולי גם לגרושתך וברשימה התפתחת בזמן הנישואים? האשה שותפה).
בפרשה שנידונה בפסק הדין הנ"ל תבעה האשה בבית-הדין הרבני מחצית מדירת המגורים שנרכשה לאחר ארבע שנות נישואים ונרשמה רק על שם הבעל. הבעל טען שמימן את הדירה מכספיו שמלפני הנישואים. עוד טען שאשתו מורדת ושיחסיהם היו משובשים במריבות, לכן אין לה חלק בדירה.
בית הדין קיבל את עמדתו. האשה עירערה לבית-הדין הרבני הגדול, והפסידה גם שם. ואז עתרה לבג"ץ, שביטל את פסקי הדין הרבניים וקבע שהאשה תקבל מחצית מהדירה ואף דמי שכירות ראויים עבור שימושו של בעלה בחלקה בדירה מאז שנפרדו ועד ליום מכירתה.
השופטת עדנה ארבל ציינה שבית-המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על בתי-הדין רבניים, אבל במקרים מצומצמים בג"ץ כן נוהג להתערב, וזהו אחד מהם.
בתי הדין מחוייבים לפסוק בעניני רכוש לפי הדין האזרחי
העילה העיקרית להתערבות שופטי העליון בהחלטות הדיינים היתה התעלמותם מהלכה מושרשת שנקבעה בבית-המשפט העליון, הידועה כ"הלכת בבלי" (בג"ץ 1000/92). זו קבעה שבסכסוכים רכושיים חייבים בתי-הדין הרבניים להכריע לפי המשפט האזרחי הכללי, ולא לפי הדין הדתי.
במשפט האזרחי קיימת פסיקה שזכתה להגדרה "הלכת השיתוף". היא חלה על זוגות שנישאו לפני שנת 1974. הלכה זו קובעת שרכוש שהצטבר בשנות הנישואים שייך בדרך כלל לשני הצדדים בשווה ללא קשר לרישום הפורמלי של הרכוש. ההנחה המשפטית היא, שבני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומשקיעים מאמץ משותף בנישואיהם יוצרים חזקה שכוונתם היא שהרכוש הנצבר על ידם יהיה משותף.
המאמץ המשותף של הצדדים במהלך הנישואים הוכר בפסיקה גם כמאמץ בפנים הבית - עבודתה של האשה בניהול משק הבית וגידול הילדים.
כדי לסתור את חזקת השיתוף, בייחוד כשמדובר בדירת המגורים המהווה את הנכס העיקרי של המשפחה, נדרשות ראיות ממשיות וכבדות משקל. הנטל מוטל על מי שטוען שלא צריך להיות שיתוף. בדרך כלל -הבעל.
השופטת ארבל כתבה כי מהראיות עולה שבין בני הזוג היתה בהחלט כוונת שיתוף. הם חיו יחד שנים רבות, מתוכן כ-20 בדירת המריבה. הם גידלו שלושה ילדים וחייהם באופן כללי היו חיי שותפות תקינים. הם ניהלו גם חשבונות בנק משותפים. ועוד: הדירה עברה במהלך הנישואים שיפוץ משמעותי. כל אלה, לדעתה, מלמדים על כוונה לשיתוף בנכסים.
ההצדקה להלכת השיתוף בנכסים: שוויון בין בני הזוג
מהי ההצדקה להלכת השיתוף? השופטת ארבל ציינה שהלכה זו מבוססת על ארבע תכליות מרכזיות: "הכרה בחיי נישואים כחיי שיתוף, קידום השוויון בין בני הזוג, שמירה על האוטונומיה והזהות העצמאית של כל אחד מבני הזוג והענקת ביטחון כלכלי לבני הזוג לאחר פירוק הקשר".
היקף הנכסים עליהם חלה חזקת השיתוף כולל, מלבד דירת המגורים, גם נכסים עסקיים וגם זכויות סוציאליות הנובעות מעבודתו של בן הזוג במהלך שנות הנישואים, כגון פיצויי פיטורין, זכויות פנסיה ועוד.
עם השנים קבע בית-המשפט העליון שנכסים נוספים, שבעבר היה ברור כי הם שייכים רק לאחד הצדדים, עשויים לעמוד לחלוקה שווה בעת הגירושים. כך, למשל, רכוש שניתן במתנה או הגיע בירושה לאחד מבני הזוג - אפשר וגם הוא ייחשב כמשותף. אמת המידה העיקרית היא משך חיי הנישואים: ככל שהצדדים חיו יותר ביחד, תגבר הנטיה לייחס לבעל הנכסים כוונה לראות בבן זוגו שותף להם.
"ככל שחולפות השנים", כתבה השופטת ארבל, "מיטשטשת ההפרדה בין נכסים משפחתיים לחיצוניים". השופטת הביאה דברים שנקבעו בפסק דין מנחה של בית-המשפט העליון (תיק 806/93), שבמקרים מסוימים, הנכסים, "יהא מקורם אשר יהא – הופכים לבשר אחד. הרכוש המשפחתי משתלב ומתערבב, ואחרי עשרות שנים אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק רכוש לפי ההשקעה הבסיסית במועד רחוק בעבר".
נכון הוא, שלעתים ברור שלא היתה לבן זוג כל כוונה לראות במשנהו שותף לרכושו. אבל חוש הצדק גורם לשופטים לייחס לבעל הרכוש כוונה כזו. מטרת השופטים להגיע לתוצאה צודקת והוגנת, שלפיה לאחר שנות חיים משותפות רבות לא תצא האשה ללא רכוש משמעותי שיאפשר לה להתארגן בחייה החדשים. הלכת השיתוף היא איפוא מכשיר משפטי שנועד להגשים מטרה חברתית: ראיית מוסד הנישואים כקשר המושתת על שוויון.
דינו של נכס שנרכש בנישואים מכספי נכס מלפניהם
מה קורה כשלאחד הצדדים רכוש מלפני הנישואים, אבל במהלכם הוא מוכר אותו וקונה נכס אחר - מי יהיה בעליו? מצב זה יצר את "הלכת התחלוף", הקובעת שהנכס החדש, למרות שנרכש בזמן הנישואים, שייך רק לצד אחד. אבל לפי הקריטריונים שציינתי לעיל, ייתכן שהלכת השיתוף תחול גם על נכס זה.
הדבר יקרה ביתר קלות אם רק חלקו של הנכס החדש מומן ממקורות שנצברו לפני החתונה, וחלק אחר מומן בכספים שנחסכו אחריה, או בסיוע של משכנתה, שאותה מחזירים למעשה שני הצדדים. ערבוב מקורות המימון השונים יצביע על כוונת בני הזוג ליצור שיתוף גם בנכס זה. לכן השופטים עשויים לראות בנכס החדש רכוש שנטמע בכלל הצבירות של הצדדים.
השיתוף בדירה ייקבע גם אם יחסי הצדדים לא היו טובים
בתיק בו מדובר, בתי הדין נימקו את החלטתם שדחתה את תביעת האשה לקבלת מחצית הדירה גם בעובדה שיחסי הצדדים לא היו הרמוניים. אחת הראיות לכך היא שהאשה עזבה את הדירה לשנה וחצי, חזרה, ואחרי הקרע הסופי עזבה שוב.
השופטת ארבל דחתה גם נימוק זה. לצורך קביעת השיתוף בדירת המגורים, כתבה, אין צורך להוכיח חיי שלום והרמוניה, אלא "די במינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד של ממש". השופטת הביאה מפסיקה קודמת הרואה בדירה את "גולת הכותרת" של חזקת השיתוף.
טענה נוספת של הבעל, שהוא מימן את רכישת הדירה, אינה מהווה אף היא, לדעת בית-המשפט העליון, נימוק לפגיעה בכוונת השיתוף. השופטת ארבל גרסה שראיותיו של הבעל בעניין זה אינן כבדות משקל. לגבי הנימוק "מורדת" שציין בית הדין הרבני הגדול קבעה השופטת ארבל: "נימוק זה כלל אינו רלוונטי לצורך החלת חזקת השיתוף".
לאור מכלול הנסיבות קיבל כאמור בית-המשפט העליון את עתירת האשה, תוך ציטוט נוסף מפסק-הדין בתיק 806/93, שביסס את ההכרה בנכסים מלפני החתונה כמשותפים: "עצם החיים במשך תקופה ארוכה תחת קורת גג משותפת, אורח החיים שהתאפיין בשיתוף בכל הנוגע לנכסי המשפחה האחרים (מכונית, חשבונות בנק), השקעת מאמץ משותף ומשאבים משותפים באחזקת הנכס ובפיתוחו במשך שנות המגורים הרבות בו, כל אלה גוברים על העובדה – הניצבת לעצמה – כי בתחילת חיי הנישואים נפלה עיקר המעמסה ברכישת הדירה על אחד מבני הזוג".
מה יעשה בן זוג העומד להינשא ולו כבר רכוש משלו, או מצפה לקבל בעתיד מתנות משמעותיות וירושות ורוצה לשמור על רכוש זה לעצמו בלבד? עליו לחתום על הסכם ממון עם הצד השני. בהסכם ייקבע שלמרות הקבוע החוק ולמרות פסיקת בית-המשפט העליון - מה שיקבע לעת גירושים הוא ההסכמות הכלולות בהסכם.
