למה מעוטי יכולת בחדרה משלמים יותר על מים?

מדוע שדיירים פרטיים ישלמו על מים תעריפים גבוהים, כאילו התגוררו במבנה שאינו פרטי? דיירים פרטיים מעוטי יכולת בחדרה, משלמים תעריף גבוה יותר על מים משום שהבניינים בהם הם מתגוררים, מוגדרים כ"בית ספר או גן, לא עירוני".

מסתבר שהחברה שמשכירה את הדירות בבניינים, חברת אסיא ייזום והשקעות י.ב בע"מ, שוכרת בעצמה את הבניינים, שמונה במספר, מהסוכנות היהודית. וכיוון שבעבר שימשו הבניינים כמרכז קליטה - סווג המתחם בן 120 הדירות כ"בית ספר או גן לא עירוני", על- ידי העירייה. את הסיווג הזה ירש תאגיד המים העירוני, מי חדרה, ועקב סיווג זה, הוא גובה מהדיירים תעריף גבוה. התוצאה: הצרכנים מעוטי היכולת נאלצים לשלם יותר על כל קוב מים.

התעריף שמשלמים הדיירים הוא זה המיועד "למוסדות חינוך ממלכתיים ופרטיים, למיתקני ביטחון, לבתי עלמין, למוסדות ציבור ומוסדות של הרשות המקומית, לרבות משרדים של מוסדות כאלה, למכבסות, לבריכות שחיה, לבניה באתרי הבניה, למלאכה ותעשיה זעירה בלא כמות מוקצבת ברישיון ההפקה, למיתקני תחבורה, למסעדות, בתי קפה, מזנונים, אולמי חתונות, חנויות, עסקים ומשרדים".

לכל כמות המים הנצרכת לכל אחד משימושים אלה, וכן לכל שימוש אחר שלא פורט בכללים אלה, גובים תאגידי המים 10.755 שקל, וכולל מע"מ 12.476 שקל למ"ק. לעומת זאת, מלצרכן פרטי גובים כעת 7.440 שקלים ו-8.630 שקלים כולל מע"מ, עד 5 מ"ק לנפש, לתקופה של חודשיים. מעל 5 מ"ק לנפש בתקופה של חודשיים, המחיר משתווה לתעריף בתי העבק: 10.755 ו-12.476 שקל.

חברת אסיא תבעה את מי חדרה, באמצעות בא כוחה ע"וד שלי נחום, בטענה שהמתגוררים בבניינים הם צרכנים פרטיים. מי חדרה, שירשה את התעריפים מעיריית חדרה, טענה בתגובה, כי יש לסווג את השימוש במים לפי היתרי הבנייה, ולא על פי השימוש בפועל.

"המבחן לצורך קביעת תעריף, הוא מטרת השימוש במים"

בית המשפט השלום בחדרה דחה את התביעה, משום שלא הוכח שישנה צריכה פרטית לכל דירה בנפרד, ולא לנכס בכללותו. אבל בכל זאת קבע: גבייה על מים תהיה לפי השימוש בפועל, ולא לפי הגדרת המבנה ברישומי העירייה.

כלומר, אם החברה תפריד את חשבונות המים של הבניין, ותוכיח שאת החשבונות משלמים צרכנים פרטיים, היא תהיה זכאית לקבל תעריפים לצרכנים פרטיים, למרות הסיווג השונה. יש לכך משמעות מרחיקת לכת, שכן שאם אדם שוכר למשל משרד בבניין משרדים ובפועל גר שם - עולה מהפסיקה שיש לחייבו במים לפי צריכה ביתית, למרות שמדובר במשרד.

השופט נימק את קביעתו זאת בכך שאם המחוקק ורשות המים החליטו שככל שמספר הנפשות בבית גדול יותר כך ישלמו פחות כסף על שימוש במים, משמע המחוקק התכוון לקבוע את תעריף המים לפי השימוש בפועל.

"המבחן לצורך קביעת תעריף בגין אספקת המים הוא מבחן מהות השימוש במים או מטרת השימוש בהם", קבע השופט.   

אבל כיוון שחברות המים העירוניות ניזונות ממידע שנמסר להן על-ידי העירייה בנוגע להיתר השימוש בנכס, יהיה על המשתמש בנכס, הטוען לשימוש אחר בפועל, להוכיח זאת.