איך זה לחיות בזוגיות עם פאסיב-אגרסיב
אוהבים להשתמש בביטוי הזה. אולי זה הצליל, החרוז, ואולי המסתורין, של תוקפנות שהיא לא ממש תוקפנות, מכות שלא משאירות סימנים. מובן שגם תוקפנות "אקטיבית" איננה מתכון מומלץ לאושר. במיוחד תוקפנות שגולשת לכיוון האלימות. אבל בתוקפנות אקטיבית וגלויה, האויב לפחות גלוי
גם בקליניקה, במיוחד בטיפולים זוגיים, ניתן לשמוע לא מעט את הטענה: "היא (או הוא) פאסיב-אגרסיב". אולי זה הצליל, החרוז, שחיבב את הביטוי הזה בשפה, ואולי זה המסתורין, של תוקפנות שהיא לא ממש תוקפנות, מכות שלא משאירות סימנים.
בפסיכולוגיה, מקובל להבחין בין התנהגות או נטיות פאסיביות-אגרסיביות לבין הפרעת אישיות פאסיבית-אגרסיבית. ההבדל הוא בעיקר בעוצמה ובמינונים. אדם שעיקר ההתמודדות שלו בחיים היא פאסיבית-אגרסיבית הוא אדם שנמנע מלנקוט עמדה, ליזום, לבטא את צרכיו בצורה גלויה וישירה, במקום זה הוא מתקיים דרך ה"לא", לא מתחייב, לא מחליט, לא נותן, לא משתף וכדומה.
הקושי לזהות התנהגות שהיא פאסיבית-אגרסיבית נעוץ בכך שמדובר בפאסיביות, כלומר, על התנהגות שאיננה התנהגות, זוהי אי-התנהגות.
בתחום העבודה, נהגו לכנות התנהגות כזו "שביתה איטלקית", עובדים שנראים כאילו הם עובדים אבל למעשה מורחים את הזמן ועושים כמה שפחות, אם כדי לפגוע באירגון או ממניעים של הפעלת לחץ, ביטוי כעס ומחאה.
התעקשות, הימנעות מפעולה שמתבקשת, החמצת פנים
ההתנהגויות האופייניות למצבים של פאסיביות-אגרסיביות הן התעקשות, הימנעות מפעולה שמתבקשת, החמצת פנים, התכנסות, שתקנות, ביצוע לא-יעיל במכוון וכדומה. גם קמצנות רגשית או כלכלית, מניעה של צרכים מהאנשים, הימנעות מהענקת חום, עזרה, גיבוי ותמיכה לקרובים לך, יכולים להיות ביטוי כואב של פאסיב-אגרסיב.
מקור הביטוי, יש טוענים, הוא דווקא בשדה הקרב. במלחמת העולם השנייה. המטה האמריקני טבע כינוי זה להתנהגות של חיילים שנמנעו מלהסתכן ולהיכנס לשדה הקרב ועשו זאת בצורה חמקמקה כך שלא יואשמו במעילה בתפקידם. הם הגיבו לאט, לא זינקו לקרב והתכנסו במקומות מסתור. מכאן אפשר להבין עד כמה התנהגות זו היא בעלת שורשים הגנתיים, וכמו בשדה הקרב, היא סוג של התחפרות.
ובזוגיות? שם המלחמה לא פוסקת. אם אתם רואים בחור מתחפר בשתיקתו, משפיל את עיניו, לנוכח בת זוגו הזועמת "תסתכל אליי! תענה לי!", ייתכן שהוא מרגיש כמו אותו חייל שהסתתר בשוחות, מקווה להישאר בחיים בעוד הפגזים שורקים מעליו.
מובן שגם תוקפנות "אקטיבית" איננה מתכון מומלץ לאושר. במיוחד תוקפנות שגולשת לכיוון האלימות (צעקות, קללות, ביטויים משפילים ואלימות פיזית). אבל בתוקפנות אקטיבית וגלויה, האויב לפחות גלוי. אפשר לראות מה קורה ולהגיב בהתאם.
זה עלול ליצור אצל הצד השני תחושה שהוא "משתגע"
לחיות עם מישהו שנוהג באופן פאסיבי-אגרסיבי עלול ליצור אצל הצד השני תחושה שהוא "משתגע", היא או הוא, יודע שמשהו לא בסדר, שהוא פגוע וסובל, אבל קשה לשים את האצבע על האשם, להוכיח שיש התנהגות פוגעת ואכזרית.
לחיות עם בת זוג או בן זוג שיש להם נטייה לפאסיב-אגרסיב – זו יכולה להיות חוויה מאוד מתסכלת, שדורשת כישורים בלשיים ומשפטיים כדי לזהות ו"להוכיח" שבכלל יש כאן תוקפנות.
הוא לא רוצה לבוא איתך להורים שלך? היא לא אומרת מה מפריע לה אבל צוללת לשתיקות של ימים? הוא מבטיח שיתקן דברים ו"שוכח" שוב ושוב? היא מאחרת בכל פעם שצריך להגיע לחברים שלך? אולי זה מקרי? אולי זה סתם? מדוע להאשים באגרסיביות? לך תוכיח.
הגבול הדק, בין "סתם לשכוח", סתם לאחר, להימנע ממשהו, לבין פאסיב-אגרסיב קשור לרוב בעוצמה, בתדירות ובמינון. אם בדרך כלל הוא משתף פעולה ורק הפעם לא מתחשק לו, קשה להאשים אותו בתוקפנות. אבל אם יש איזו הימנעות – מפעולה, מהחלטה, מנקיטת עמדה – שחוזרת על עצמה בשיטתיות, בלי הסבר משכנע, בלי לקיחת אחריות, ניתן להתחיל לחשוד שמדובר בהתנהגות פאסיבית אגרסיבית. כלומר, שזה לא "סתם", אלא יש מאחורי ההתנהגות המתסכלת מישהו שרוצה שתהיי מתוסכלת.
מדובר לרוב באנשים שחוששים מאוד מעימות גלוי
למה זה קורה? מדובר לרוב באנשים שחוששים מאוד מעימות גלוי, לעתים הם אפילו לא יודעים או לא חשים שהם כועסים. הם מתקשים להרגיש ולנסח לעצמם עמדה ביקורתית, לבוא בטענות, להתווכח, לריב. במקום כל עימות כזה, הם מחפשים באופן אוטומטי את הדרך הסמויה להשיג את רצונם, אבל בלי להצהיר אותו בגלוי. במקום לומר "אני לא סובלת את החברים שלך, הם רק מעשנים ומשחקים קלפים" היא מוצאת בכל פעם תירוץ אחר לא לצאת איתו לשם. במקום לומר "אני לא מוכן לבצע עבודות תיקונים בבית, כי זה גורם לי להרגיש פראייר, בואי ניקח טכנאי", הוא מבטיח שיתקן, יתקין, יבריג, יזיז - ו"שוכח" או דוחה זאת שוב ושוב.
יש גם הימנעויות חמורות יותר, למשל, ההימנעות מלהחליט על צעדים משמעותיים – לקנות דירה, להיכנס להריון, להתחתן, לפתוח חשבון בנק משותף. הואיל וצעדים התפתחותיים אלו מתרחשים אצל רוב הזוגות, הם נחשבים "נורמה", כך שבן או בת זוג שמשהים במשך שנים את הפעולות האלה, את ההתקדמות בשלבי החיים הזוגיים, לעתים קרובות מסתירים רגשות עזים של פחד, כעס, והכל יוצא דרך "אי-עשייה" או "אי החלטה". זה יכול להיות עטוף יפה בהסברים פסיכולוגיים כאלה או אחרים (אני לא בשלה, אני לא בטוח שזה נכון, מה רע לנו ככה? למה צריך להיות כמו כולם? בואי נזרום...) אבל אם ההימנעויות האלה מתרחשות שוב ושוב, במישורים שונים, כדאי להתחיל לבדוק מה קורה מתחת לפני השטח.
מבחינת תקשורת וטיפול, הקושי הגדול עם התנהגות פאסיבית-אגרסיבית הוא ההכחשה. לרוב מדובר במנגנון לא מודע, כמו מרבית מנגנוני ההגנה שלנו. הפאסיבי לא יושב עם עצמו ומחליט לעשות "דווקא", אולי לעתים כן, אבל לרוב זהו מחסום אמיתי שקשה להרגיש מה עומד מאחוריו. היא יכולה להרגיש שהיא "משתגעת" מבן זוגה שדוחה ונמנע מכל צעד שהיא מצפה שיעשה, והוא לא יבין מה הבעיה, כי איננו מרגיש את הרגשות שגורמים לו "לשים ברקס".
השביל אל הפתרון עובר קודם כל דרך הכרה של האדם עצמו בכך שהוא נמנע מלעשות דברים, וההימנעות הזו גורמת צער, כאב, ומהווה למעשה אקט תוקפני בגלל ההשלכות והתוצאות שלה על הסביבה.
כל עוד יש התכחשות והיתממות, בנוסח "מה אתה רוצה ממני? סתם לא בא לי... סתם שכחתי" יהיה קשה להגיע לשינוי ולהבין מה ה"אגרסיב" שמאחורי ה"פאסיב".
הבהרה:
מהטוקבקים שאני קוראת אני מבינה שמשהו בכתיבת הטור הזה לא עבר בבירור. לא התכונתי כלל לומר שבקשר, זוגי, או אחר, מישהו צריך להיכנע, להיענות או לקפוץ לדום לנוכח הצרכים של השני. הדגש בטור הזה היה על כך שחשוב להבהיר בגלוי, במילים, מה רוצים ומה לא רוצים, החל מהדברים הקטנים ועד להבטחות הגדולות. מי שלא רוצה להינשא, ללדת, לרכוש בית - חייב להבהיר זאת לבן/בת זוגו, אחרת השני נגרר שנים בציפייה ובאשלייה ותקווה שזה עומד לקרות.
שנה טובה,
עירית
- עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת אישית וזוגית,
מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל שאלות,
ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.
