נזרקתי מבר בניו יורק, והבנתי - אני ישראלי
הרקדן ליאו לרוס הגיע ארצה כחבר בלהקת "בת שבע" אותה עזב לטובת "מריה קונג". הוא נע בין האותיות ה' ל-ח', אבל את המנטליות הישירה והבוטה הוא כבר סיגל לעצמו. הבית השני שלי - פרויקט מיוחד לסוכות
הגעתי לישראל לפני חמש שנים, אחרי שטיילתי וגרתי בכל כך הרבה מדינות שונות, תרבויות זרות, שפות שלא הכרתי, מנטליות ונקודות מבט והשקפה שונות משלי. ואז הגעתי לתובנה שהגישה שלי לכל אותם המקומות לא היתה לאמץ או לדבוק בהם, אלא יותר להתבונן ולהישבות בקסמם. ישראל, במובן זה, לא היתה יוצאת מן הכלל.
עם זאת, כשהחלטתי להיות אחד ממייסדי להקת הרקדנים, "מריה קונג", הופתעתי לשמחתי לגלות, שאני מחובר לדרך החיים, למערכות היחסים שפיתחתי פה, לרעב שקיים בסצנת המחול הישראלית ואיכשהו גם למנטאליות הישראלית.
לרוס על הבמה. מרגיש בבית (צילום: גדי דגון)
אני מוצא שבמנטליות הישראלית מתקיים מתח מתמיד בהגדרת הקו הדק מאד שבין חיבור לתשוקות הפנימיות שלך דרך רגעים בחיים לבין חדירה אל תוך רגעים בחיים של אחרים. כך, במילים אחרות, משפיעה עליי, חציית הקווים של ישראלים סביבי.
בין ה' ל-ח'
חציית הקווים הזו יכולה להיות ישירה - אותה אני נוהג לכנות "רגע של ה'", או עקיפה ובוטה - אותה אני נוהג לכנות "רגע של ח'". שתי האותיות האלה תמיד היו מאד מבלבלות בשבילי כיוון שהן כל כך דומות בכתיבה ובמקור הגרוני של הצליל שלהן. הן דומות למרות שלשתיהן יש קונוטציות שונות מאד מבחינתי. בעוד שלאות ה' יש מצלול פתוח ואוורירי, באות ח' יש משהו נוקשה, קשוח וגס.
זהו הניסיון שלי עם המנטליות הישראלית – מאבק להבנה היכן בדיוק נמצאת נקודת השבירה? האם היא קיימת בכלל? נדמה לי שכללי המשחק משתנים כל הזמן תוך כדי תנועה, אנחנו מסתדרים.
לפני מספר שנים הייתי בסיבוב הופעות בניו יורק. הייתי בבר שבו אסור היה לעשן ולרקוד בפנים, אבל גם נאסר לצאת עם השתייה החוצה כדי לעשן או לדבר בחוץ מה שעלול להפריע לשכנים.
בכל מקרה אמרתי כמה מגוחכת בעיני ההתנהלות הזו ובסופו של דבר נזרקתי החוצה על ידי השוער.
זו היתה הפעם הראשונה שבה עצרתי לרגע לחשוב, כמה ישראלי הפכתי להיות. מבחינתי זה בסך הכל היה רגע של "ה'", כזה שהוא לחלוטין ביני לבין עצמי מה שמאפשר לי לנהוג בישירות אבל מבחינת אותו שוער, הייתי גס רוח וחציתי את הקווים באופן מוגזם.
במבט לאחור, קשה לי להחליט בבירור אם אני שמח על כך שאימצתי את הדרך הישראלית ונהגתי בה. ברור לי מעל לכל ספק שהשוער בבר, לא מאד העריך את הדרך שבחרתי בשום אופן. עד היום אני נאבק בניסיון נואש איך להבין את הישירות או הגסות של המנטליות במקום הזה. אני מוצא את נקודות האחיזה שלי, או אם תרצו את הכללים שלי. היום שבו אחשיב את עצמי כישראלי יהיה זה שבו אוכל לומר "האחים והאחיות" בלי להתבלבל בין הה' לבין הח' ובלי שהלשון שלי תהפוך לתפוח אדמה לוהט תוך כדי ניסיון לומר את זה.
ליאו לרוס, יליד גואדלופ, הגיע לישראל כרקדן להקת "בת שבע". מאז שעזב את הלהקה לפני כשנתיים היה שותף בהקמת להקת הרקדנים "מריה קונג" המורכבת בבסיסה הגרעיני מיוצאי להקת בת שבע.
עוד בפרויקט הבית השני
לפנייה לכתב/ת 
