לדחוף ריקשה לרכבת בהודו? "כאן זה לא ג'ונג'ל!"

כאשר החליט יוסי אבישי לציין יום הולדת עגול וחגיגי בהודו , צץ במוחו רעיון, בהשראת הסרט "סיפור פשוט" של דיוויד לינץ': במרכז הסרט - איש עם משימה חשובה, שנאלץ לנסוע מרחק גדול ללא רישיון נהיגה. הפתרון - נסיעה על מכסחת דשא. יוסי החליט שאת המסע הזה, לאורך הודו, הוא יעשה רכוב על גבי ריקשה שאינה משוכללת או חזקה בהרבה מאותה מכסחת דשא פשוטה.

"מי שרוצה להרים בקבוק של בירה לכבוד האבא הזקן שלו - מוטב שיגיע לחוף פאלולים בגואה , כי שם אני חוגג", הכריז, ואז הצטרפו אליו גם הבת והבן. אחרי חודשים של הכנה בארץ, יצא המבצע לדרך. זוהי טעימה קטנה מהחוויות שעברו השלושה.

נהיגה אתגרית, 3X0

כדי לשדרג את הריקשה התקנתי בה מדף קטן למחשב הנייד ול-GPS. דבר חשוב למדי, בכלי רכב שעלותו כמעט 10,000 שקלים. עם זאת, כמובן שבהודו כמו בהודו, הדבר הכי דחוף כדי להתחיל במסע בין הערים - לוחיות הזיהוי - חסר. בסוכנות הרכב אמר לי אודאי כי בעיר אני יכול להסתובב כאוות נפשי, אך כי עדיין אינני יכול להתחיל במסע האמיתי. נותרתי אסיר של הלוחיות הנעדרות.

עבודת נגרות נמרצת. בסוף עוד ייצא מזה מדף (צילומים: יוסי אבישי)

כמובן שצריך גם גגון מאולתר כדי להניח עליו את התיקים. ושוב, בהודו כמו בהודו, משומקום צץ לו בחור בשם אמיטאב. שכיאה לאנשים שצצו להם באמצע העולם השלישי, הוא אחד שיודע הכל על הכל. הלכתי איתו לרתך כדי להתקין את הגגון. חבל רק שאמיטאב לא מדבר אנגלית, ושהתקשורת איתו התבצעה בשפת הסימנים. עם זאת, שאלות בנושאי ריתוך נדמו מורכבות מדי לתרגום לאצבעות ולאגודלים, ולכן הנחתי לו לתפוס פיקוד.

אמיטאב אחז בהגה. יצאנו לדהירה חסרת מעצורים בריקשה, כשהוא משחזר את ימיו כנהג מקצועי, מה שהתבטא היטב בקלות הבלתי נסבלת שבה הוא השתמש בצופר. ממנו למדתי שכדי להשתחרר מאחיזתו הקשוחה של ההילוך האחורי, צריך ממש לבעוט בידית. רק אז, כבדרך פלא, הריקשה נשמעת להוראותייך. יש עוד כמה שלבים בהיררכיה של נהגי הריקשות. אני לומד לאט לאט.

המונסון שטף אותנו, וזה כבר הפך להרגל. תיקח את הריקשה, אמרו לי, תעשה סיבוב עד שתהיה לך לוחית. זה לא פשוט כמו שחשבתי. התנועה מטורפת והחוקים אחרים, והנהיגה בצד שמאל של הכביש הייתה הקטנה שבבעיות. כלי הרכב הזה היה אמנם בעל יכולת תמרון מדהימה, אך גם איטי להחריד. בסוף היא הגיעה, לפחות, הלוחית.

ימים של ביורוקרטיה שהתנקזו ללוחית זיהוי: פיסת פח קטנה ומאושרת

אז אומרים

די מהר איבדתי את דרכי ברחובות הסואנים. אומרים שפעם היה שם מגדל טלוויזיה שהיווה תמרור דרך ברור לאלה שנזקקו להכוונה. אז אומרים. ועדיין, המצב עדיין לא כל-כך נואש כדי שאבקש הכוונה, כי נהג ריקשה (שכמוני) אמור לדעת לאן הוא נוסע. זהו חוק דרך הידוע! מצד שני, אני עלול להיתקע כך למשך שעות. ומה יהיה על מומבאי?

איכשהו, לא ברור כיצד, הגעתי למלון. הלכתי לישון מוטרד, תוהה מה אעשה כשהילדים יהיו איתי? הרגשתי אבוד. אולי הכל בעצם היה טעות, משימה שאיני בנוי לה. המחשבות על המסע המשיכו להטריד אותי, והלילה לא הביא נחמה. אומרים שבדרך כלל דברים נראים בהירים יותר בבוקר, אז אומרים. הבוקר ההודי למחרת דווקא היה הביל, סגרירי, אפור מדכא וגשום. אני עדיין מוטרד.

בגשם ההודי הבלתי-פוסק, שום דבר לא נראה טוב יותר בבוקר

אולי זה ויתור, אולי זו בעצם השלמה עם כמה מהמגבלות שלי, אבל החלטתי שלגואה כבר אגיע ברכבת, כשהריקשה בקרון המטען. חשבתי על 1,300 הק"מ הבאים שמצפים לי: אני לא בנוי לבלות עם עצמי כל כך הרבה זמן לבד. בתחילה דמיינתי לעצמי שבוע אחד שיחלוף איכשהו. כעת אני מבין שמדובר בהרבה יותר ובמשימה קשה בהרבה. את המרחק הזה אי אפשר יהיה לגמוא על שלושה גלגלים מבלי לאבד את השפיות.

פקיד בחליפה של ג'נטלמן

המנהל האזורי של חברת הרכבות ההודית הרכיב משקפיים עבים ומפיו קלח מבטא בריטי. כמו בסרטים, הוא אכן היה מנומס ואדיב, אך תשובתו לנאום שבו התחננתי בפניו להעמיס ריקשה על רכבת נוסעים הייתה קרה למדי: "לא". אחר כך הגיע הנימוק: אתה זר, ואנחנו לא מעמיסים ריקשות על הרכבת. זו לא חבילה, זה מטען.

אבל פקידי הרכבת אמרו לי שאפשר להעלות ריקשה לרכבת, שרק צריך אישור מהמנהל, ויש לי ביטוח, אישור רכישה, הכל רשום על שמי! המנהל הביט בי שוב, ופקד: פספורט! רצה? אתן לו. תחבתי יד לגרב הכסף שלי ושלפתי את הדרכון, שבתוכו היו גם כמה שטרות, שקיוויתי מאוד שהם לא ייפלו על השולחן ויחשפו עושר, או יעידו חלילה על כוונה אחרת.

חידה לנוסעי הרכבת: מי יוצאת הדופן בתמונה?

הוא עלעל בנחת במסמכים ובתמונתי. פעם הייתי יפה, אמרתי, בניסיון לשבור את הקרח. תבוא מחר מוקדם בבוקר ותביא את הריקשה, אמר. אם תצליח לדחוק אותה לקרון המטען - זכית.

רק עוד מסמך אחד ודי

לפעמים, אפוא, אין ברירה אלא לבלוע את הגלולה המרה. הגעתי מוקדם לתחנת הרכבת, כפי שפקדו עליי, והתפתלתי בין ההמון יחד עם הריקשה שלי. הזמן עבר, ולאט לאט, והשמועה פשטה על אודות המטען המיוחד של היום: עומדת להיות ריקשה על הרכבת! זה עודד אותי, למרות שבכלל לא הייתי בטוח שהריקשה תיכנס בדלת קרון המטען.

פקיד הקבלה שהגיע, באיחור רב, חזר עמי על רשימת המלאי: ניירות, הוכחת בעלות, צילומים, אישורים. בסופו של דבר הצלחתי לשלם. עכשיו נשאר רק להעמיס את הרכב על הרכבת, אבל מרוב המהומה שכחתי דבר אחד - לקנות כרטיס גם בשבילי.

רצתי חסר-נשימה אל הפינה המוקדשת למחלקת התיירים. הרבה אנשים בתור. שוב נאלצתי להסביר, להתחנן... הפקיד שם היה אדיב ודיבר אנגלית טובה, אך הצהיר בגאווה: אין מקום, הכול מלא! לא אכפת לי איפה, אמרתי, מחלקה ראשונה, אחרונה, רק לעלות, הרי יש לי ריקשה על הרכבת. גם זה לא הרשים אותו. אין, פסק, זהו. רק לאחר זמן רב הוא הסכים לגלות כי באולם השני יש חלון שדרכו אפשר לקנות כרטיס פתוח. יהיה מה שיהיה. קניתי.

5 הס"מ שעושים את ההבדל

על הרציף כבר חיכו חמישה סבלים, דחוקים בתוך הריקשה, ואני נוהג בין ההמון שמחכה לרכבת. כולם מסביבנו בהו בתימהון. נסענו לקצה הרציף, מדי פעם שוקעים, וכולם יצאו לדחוף. עכשיו - רק להרים את הריקשה על הרציף.

נדמה שאף אחד מהסבלים לא התרגש מהמאמץ. אני, לעומת זאת...

והנה, סוף סוף - דלת תא המטען. היא נראית קטנה מאוד. בתנועה אחת הסבלים מרימים את הגלגל הקדמי, והריקשה בפנים. כלומר, חצי ריקשה בפנים. החצי השני תקוע.

חצי ריקשה בתוך הרכבת והחצי השני מציץ החוצה, והרכבת כבר עומדת לצאת! מה יהיה עכשיו? חסרים אולי חמישה ס"מ, אבל זה רוחב הדלת. מי ישכנע אותה להתרחב רק עבורנו? הבחנתי לפתח שאחד הסבלים מפרק את הכנף של הגלגל. אבל זו ריקשה חדשה, חראם! בעצם? לא נורא, אחר כך נבנה אותה מחדש. עוד דחיפה קלה וקריאת ניצחון של כל הצופים. ניצחון.

"איך לעזאזל הם הכניסו אותה לשם?"

והנה, הרכבת כבר התחילה לנוע. רצתי וקפצתי פנימה בחיוך גדול, קרירות המזגן קידמה את פניי בקרון הריק, ודילגתי הישר למחלקה הראשונה. בתוך חמש דקות בטח יזרקו אותי מכאן למקום הראוי למי שאין ברשותו כרטיס שנקנה מראש. אבל כבר לא אכפת לי: מהרכבת עצמה הרי לא ישליכו אותי. הנוף מתחיל להשתנות והחיוך לא מש מפניי. קדימה למומבאי.

סוף סוף, אני והריקשה על הרכבת, בדרך למומבאי

מומבאי זה לא ג'ונגל

כשהגעתי לתחנת הרכבת במומבאי, גיליתי מהר כי מה שעשו בשבילי בוורנאסי לא יחזור על עצמו כאן. "כאן זה לא ג'ונגל", אמרו לי שוב ושוב. התחוור לי שכאן לא יעלו את הריקשה שלי לרכבת בקלות. כאן תצטרך ממש להתאמץ. ואכן התאמצתי והתעקשתי. כשאחד אמר לא, פניתי לשני, וכשגם הוא סירב, פניתי לבוס שלו. מכולם שמעתי את נאום "כאן זה לא ורנאסי".

לבסוף הצלחתי להגיע אל מנהל התחנה, אך כדי לדבר איתו

נאלצתי להישרך אחריו כשאני סוחב כ-30 ק"ג של ציוד. בין הסבלים והמטענים, גם הגביר הזה חיכה עד שיתפנה עבורו שביל ברור, רחב ופנוי - כראוי למנהל תחנה ראשית של רכבות במומבאי. בינתיים, כאמור, הזיעה ניגרת.

אצטרך לראות את הריקשה; לאן אתה רוצה לקחת אותה; האם יש בה דלק; אחרי כל השאלות שלו, חזרתי על הנאום הקבוע שלי: על אודות שני הילדים שמחכים לי, על הטיול בן החודשיים בהודו, על מתנת יום ההולדת שלי. רק בנוגע לדלק שיקרתי. "יש בה רק מעט דלק להנעה על הרציף".

כעת הכרטיס היה מונח אצלי בכיס, כמו גם הכרטיס של הריקשה. מחר כבר אהיה בגואה. מחר מתחיל הטיול, נגמרה העבודה, אפשר לנוח.