ניקוי יבש: טיול בתוככי ימת החולה של אז והיום

סוג הטיול: ברכב רגיל, רוב עונות השנה, אך לא מיד אחרי הגשמים.

נקודת התחלה: ליד שרידי משמר הירדן, בהצטלבות כביש 918 עם כביש 91.

נקודת סיום: בקצה הצפוני של כביש 918 כשהוא נפגש עם כביש 99.

אורך המסלול: כ-30 ק"מ.

משך הטיול: שעתיים-שלוש.

מים: להצטייד כרגיל.

קושי: קל (פרט לקטע העולה לגבעת האם שעליו ניתן לדלג).

מפה: מפת טיולים וסימון שבילים מספר 1 - גולן וחרמון.

עונה מומלצת: כל השנה, פרט לימי גשם או אחרי גשם. בקיץ חם!

נקודת יציאה: ליד שרידי המושבה משמר הירדן, במפגש כביש 91, הבא מצומת מחניים במערב, עם כביש 918, מחורבות משמר הירדן ועד למעיינות הירדן.

נאפס כאן את המונה ל-00, ונצא בכביש 918 צפונה, העובר ליד מעיינות אחדים, וניפגש עם ציר הטיול שלנו שיתנהל בהמשך על דרך עפר. אגב, מי שדרך העפר תקשה עליו ימצא תמיד אפשרות לקשר וחיבור כל שהוא כדי להיחלץ לכביש 918 במזרח או אף לכביש 90 במערב. משמאל (ממערב) לכביש שוכן קיבוץ גדות שסבל רבות מתגרת ידם של הסורים עד מלחמת ששת הימים. אחרי קצת יותר מקילומטר נמצאת מימין תחנת הקיאקים לשיט הרפתקני על הירדן, ואחרי כשלושה ק"מ אנחנו ליד גשר עם שם מוזר - גשר הפקק. גשר הפקק או גשר ש"ן קשור בשמו למפעל ייבוש ביצות חולה.

נרד שמאלה לדרך העפר לפני גשר הפקק (בין סימן ק"מ 18 לגשר), וניסע צפונה יותר מקילומטר ללא סימון עד שנפגוש בדרך שמסומנת בשחור (2129), ועיגול קטן ליד מלבן הסימון בצבע סגול המספר שאנחנו על דרך אזורית שסימונה חופף כמה שבילים ודרכים מסומנות, וחוצה את הגליל העליון ממערב למזרח.

חקלאים בבקעת החולה. הביצות נעלמו (צילומים: אורי דביר, טבע הדברים)

זכרונות ילדות - לחצות את הביצה

ניסע בשלב זה על הדרך המסומנת בשחור שממערב לתעלה. פה ושם נפגוש משמאל לדרך גשרים צבאיים המיועדים לאימונים או לעת צרה, ואילו מימין נראה כמה פינות מוצלות מתחת לקבוצות העצים שעל חוף התעלה, ואולי גם דייגים המנסים את מזלם. כ-3.5 ק"מ מכביש 918 נגיע לגשר החמישה החדש, המוקדש לזכרם של חללי חיל ההנדסה. הדרך מהגשר שמאלה (מערבה) מוליכה ליסוד המעלה ולחולתה, אבל אנחנו נחצה את התעלה על גבי גשר החמישה ונפנה צפונה לדרך האזורית המסומנת בסגול.

בילדותי הספקתי לשוט בסירה על פני אגם החולה, לעברו המזרחי, עוד לפני שיובש, שם ישבה דרדרה, וזו הייתה הדרך היחידה להגיע אליה. טיילנו אז גם ברגל, מלווים בתושבים מקומיים אשר התמצאו בביצה, שבלעדיהם היינו ודאי נשארים אי שם עד היום. ראינו את תעשיית המחצלאות בידי התושבים שישבו בשולי הביצה, ובכל פעם נגרמה לנו הנאה מחדש כשסיפרו לנו - ומאוחר יותר גם קראנו - על מעלליו של הסקוטי ג'ון מק'גרגור, ששט בירדן לבדו בקיאק שלו - רוב רוי, וחצה גם את הביצות במסע הרפתקאות.

חלק ממה שהיה כאן, כולל החי והצומח, ניסו לשמר ולהציג באוספי בית אוסשיקין שבקיבוץ דן ובשמורת הטבע של החולה. לאחר הייבוש נותרה לנו שמורת הטבע, ומאוחר יותר, כשהחלו להציף מחדש חלק מהשטח שיובש, נוצר גם אגמון החולה. קשה לדמיין שפעם הכל כאן היה מוצף מים, והיה כעין ג'ונגל של צמחייה צפופה. בשטח המיובש סלולות כיום דרכי העפר, חלקן לא כל כך חלקות ובחורף ואחרי גשם נימנע להיכנס לכאן.

נמשיך צפונה לאורכה של הדרך האזורית ותעלת הירדן שלאחר הניקוז. הנסיעה על דרך העפר מטלטלת מעט. למעשה, יש שתי דרכים על שפת התעלה, ועתה אנחנו נוסעים על זו שבגדה המזרחית. מימין (ממזרח) שדרות איקליפטוסים המצלים ומסתירים את כביש 918 (זוכרים שפעם ישבו שם ממש מעלינו הסורים?). הסימון נשחק לאורך קטע הדרך הזה, אך אין כמעט סיכוי לטעות. לצדנו נפגוש אולי טרקטורים עובדים וחלקות שדה בצבעים שונים, בהתאם לעונת השנה שבה אנחנו נוסעים.

גשר החמישה החדש, המוקדש לזכרם של חללי חיל ההנדסה

שמורת תל אנפה - ממצאים מתקופות קדומות

אחרי כארבעה ק"מ משתרע ממערב (משמאל) אגמון החולה, אך הדרכים אליו חסומות לרוב. כתשעה ק"מ מגשר החמישה אנחנו עוברים וחוצים את כביש 977 המוליך מכביש 918, ליד להבות הבשן, בכיוון כללי מערבה לקריית שמונה. נמשיך צפונה עוד כשני ק"מ ויותר, ונפנה ימינה (מזרחה) עם דרך העפר. אחרי כ-1.25 ק"מ אנחנו על כביש 918, יוצאים מתחום האגם לשעבר.

בהמשך ניצבים מימין לכביש שלטים המכוונים לגבעת האם בדרך עפר שמסומנת בירוק (1169), בינונית עד קשה לרכב רך עד גבעת האם, וקלה יותר מגבעת האם לנבי הודא. אם אתם בכלי רכב מתאים, סעו לנבי הודא דרך גבעת האם, אם לאו - המשיכו בכביש 918 עוד כ- 1.5 ק"מ עד שלט המפנה ימינה (מזרחה) בכביש צר, מהלך כ- 1.5 ק"מ נוספים עד נבי הודא. לגבעת האם פונים מכביש 918 בדרך העפר ימינה. הדרך עוברת ליד חורשת איקליפטוסים ומטפסת לעבר גבעת האם, על שמה של הנרייטה סאלד, ממנהיגות "הדסה" ו"אם עליית הנוער".

פינה יפה על גדות התעלה

אתר נבי הודא - קדוש למוסלמים, לעלאווים ולדרוזים

הדרך העולה לגבעה עצמה קשה לרכב רגיל, ומי שרוצה יעפיל מרחק קצר ברגל עד לפסגה, שממנה יש תצפית לאזור. על הפסגה יש שרידי מוצב ושלט דהוי המספר על הקרבות שניטשו כאן. שנים רבות שימש המקום כעמדת צה"ל אל מול תל עזזיאת. ב-1967, במלחמת ששת הימים, עבר כאן ציר הפריצה והעלייה לגולן. מתחתינו, בצפון, נראה בשולי גבעת עזז (תל עזזיאת) אתר נבי הודא. מצפון-מזרח לנבי הודא וקרוב מאוד אליו נראית חורבת עמרית הסמוכה לנבי הודא, שנראית מכאן טוב יותר ובעיקר בעזרת משקפת.

מגבעת האם יורדת דרך העפר מהלך כמה מאות מטרים, עד שהיא פוגשת בצומת ובדרך שמסומנת באדום. כאן פונים שמאלה בכיוון כללי צפונה, ואחרי כמה מאות מטרים עוברים על פני חוות תאנים ומגיעים לכניסה לנבי הודא. הכניסה הקלה יותר לנבי הודא היא כאמור בכביש המסתעף מזרחה מכביש 918 ומוליך מרחק של כ-1.5 ק"מ עד לאתר נבי הודא, הוא יהודה. עד מלחמת ששת הימים לא הייתה כל גישה למקום. סמוך לו עברה דרך הפטרולים ותקריות רבות אירעו סביבה.

בכניסה לאתר ניצבים שולחנות פיקניק לבאים לכאן, ובמבנים אשר במקום מצויים חדרי הסבה לעולי הרגל, מקום תפילה וחדר קטן שבו נמצא קברו של נבי הודא. מצפון-מזרח למבנים העיקריים נמצאת חצר המתחם שמשוליה אפשר להציץ לשרידי חורבת עמרית שהזכרנו בתצפית מגבעת האם. המקום נחפר בידי משלחת ארכאולוגית מארצות הברית, ונחשפו בו שרידי מקדש וקריפטה וחלקי מבנים מעוטרים בכותרות, כרכובים ועוד. מעל המקדש הוקם, אולי בימי הורדוס, מבנה גדול יותר ובו עמודים. המקום נהרס ברעידת אדמה במאה הרביעית לספירה, ומאוחר יותר הוקמה קפלה קטנה מהאבנים שבמקום. האתר שוכן בגבול אזור ממוקש, ואין לגשת למקום ללא ליווי של אדם המכיר את דרך הגישה אליו.

אתר נבי הודא קדוש למוסלמים, לעלאווים ולדרוזים שפרסו עליו את חסותם אחרי מלחמת ששת הימים ואם תרצו, אולי גם ליהודים, שיש המזהים אותו עם מקום בתחום שבט נפתלי, ובכלל לפי הידוע כאן, זה מקום קבורתו של יהודה בנו של יעקב. אלא שיהודה בן יעקב זכה להיקבר גם כאן בצפון וגם במרכז הארץ, שם נתן את שמו לכפר הגדול והידוע יהודיה - הוא יהוד של היום. היום אנחנו בנבי הודא הצפוני. הוולי, הוא הקבר הקדוש, שוכן למרגלות תל עזזיאת, אתר שהתפרסם בתקריות הצבאיות לאחר שהסורים תפסו אותו.

הכיפה מעל קברו של נבי הודא. מקום קבורתו של יהודה, בנו של יעקב

הפיתרון לעיוורון

עד לפני קום המדינה עלו אליו לרגל העלאווים מהכפרים העלאווים עין פיט וזעורה, ששכנו סמוך לבניאס וננטשו במלחמת ששת הימים, ואף תושביו של הכפר העלאווי ע'ג'ר. העלייה לרגל הייתה כדי לחוג כאן את חג הקרבן, ביום הראשון של הרמדאן, ואף באו לכאן במשך כל ימות השנה, כדי …להירפא מעיוורון.

מנבי הודא חוזרים לכביש 918 ופונים בו ימינה (צפונה), עוברים על פני הכניסה הדרומית לשאר ישוב, ואחרי כקילומטר אנחנו ליד כביש הגישה המוליך שמאלה לפינת הנופש ובריכת המים הקרים מאוד שבחורשת טל.

בסופו של טיול זה אנחנו ממש בלב מקורות המים של ישראל: לידינו חורשת טל, לפנינו דפנה ומעט צפונה ממנה שמורת דן. גם שמורת נחל חרמון-הבניאס קרובה. יש רק להחליט לאן...

חשוב מאוד

מי שרוצה להוסיף דעת על אגם החולה והביצות, סיפור ייבושו של האגם והצפתו החלקית מאוחר יותר, להכיר ולו גם מרחוק או בתצוגה חלק מהחי והצומח, יבקר בבית אוסישקין שבקיבוץ דן ובשמורת הטבע של החולה, שם יצפה ב"עופוריה", מיצג מעניין. לאלה ואחרים עוד נחזור בטיולים הבאים...

• הכתבה פורסמה בגיליון ספטמבר של הירחון "טבע הדברים"
  

• מתנה לקוראי ynet: גיליון היכרות ללא תשלום למגזין טבע הדברים/ילדי טבע הדברים