"אנחנו השגרירים הכי טובים של ישראל"

משהו קרה בעשור האחרון לקולנוע הישראלי. הוא פרץ החוצה והפך לסיפור הצלחה בינלאומי. הפגשנו את הבמאים איתן פוקס, שמוליק מעוז וצחי גראד כדי שיסבירו איך ולמה זה קרה.  

"בשנות ה-2000 היתה פריצה, אבל אני מקווה שזה לא גל חולף", אומר גראד, שחקן מצליח, שהוציא גם שני סרטים כבמאי ("ג'ירפות" מ-2001 ו"תנועה מגונה" מ-2006). מעוז, שנמנה על מובילי אותו גל עם סרטו "לבנון", זוכה פרס אריה הזהב בונציה, סבור כי ההצלחה עוד תימשך.  

פוקס, גראד ומעוז. שלושה בשיחה אחת (צילומים: דודו אזולאי)

"יש שאלה האם מדובר בפיקציה", מודה מעוז. "בכל העולם אומרים לי שמה שמבדל את הגל הישראלי מזה האיראני, או הקוריאני, זה שלא מדובר בשניים-שלושה במאים,

אלא ברשימה ארוכה של יוצרי קולנוע לאורך זמן. זה מעבר לכשרונות עצמם. יש פה מגמה".

פוקס, שזכה להצלחה עוד בשנות ה-90 עם "שירת הסירנה" (1994), מכיר בכשרון היוצרים, אך מצביע גם על מערכי ההפצה המשודרגים כמחוללי הצלחה. "למדנו מהם המון, כמו היכולת לנתח את הסרט ולכוון אותו". 

"זה התחיל עם 'חתונה מאוחרת' בקאן. אחר כך היה הרבה יותר קל להיכנס לפסטיבלים. פתאום אנשים התעניינו בסרטים ישראלים, וכתגובת שרשרת אתה חייב להיענות לסטנדרטים ההפקתיים שנדרשים בחו"ל. התיישרנו לפי זה, הרבה בעזרת הקרן. וגם בארץ אתה מקבל פרסום עצום. אם אתה זוכה - אין בן אדם בארץ שלא יודע על הסרט, למרות שהוא ימשוך אולי 25 אלף אנשים בלבד".

"כשיצאתי מבית הספר לקולנוע בשנות ה-80 לא ידעתי לאן אני הולך. חשבנו שאין לנו מה לעשות כאן. אנשים לא רצו לראות סרטים ישראלים ובחו"ל המצב לא היה יותר טוב", נזכר פוקס, "ב-1994 נסעתי עם 'שירת הסירנה' לפסטיבל ברלין וראיתי שלאנשים לא היה מושג. הביתן הישראלי היה כל כך עלוב ביחס לאחרים. היתה טלוויזיה מצ'וקמקת והיו פונים לאנשים ומציעים להם לצפות בסרטים בעברית בלי תרגום. הבעיה היתה באיך להציג אותם לעולם.

"יוסי וג'אגר". גם בגרמנית

"מאז קרו דברים. הגעתי לפסטיבל 'טרייבקה' עם 'יוסי וג'אגר'. אוהד קנולר זכה בפרס השחקן ומרטין סקורסזה אמר לי מאחוריי הקלעים: 'Good job, young man'. פתאום הבנתי שזה משהו רציני. היום מתקשרים אליי מפסטיבלים להתייעץ בנוגע לסרטים ישראלים חדשים שיוצאים".

אתם לא מכוונים את הסרטים לטעם העולמי?

מעוז: "אני לא מאמין שבן אדם יכתוב תסריט כשהמוטיבציה שלו היא להתקבל לפסטיבל בעולם. זו מוטיבציה לא בריאה. העניין הוא שאנחנו נמצאים במציאות שמייצרת נושאים שמאוד מעניינים את העולם. זה מקום שמאוד מסקרן את העולם".

גראד: "אם אתה לא כותב מדם לבך ומתחשב במה שהקהל רוצה, זו לא נקודה טובה. יחד עם זאת, מאחר שמדובר בשוק עולמי, אז התעשייה מתנהגת כמו שוק וכופה עלייך את המסגרות שלה. אנחנו כן כור היתוך ויש לנו דברים מיוחדים. וגם אם יש נטייה כזאת, היא עדיין בפרופורציות. ובארץ הקהל חזר לבתי הקולנוע וקיבל את הכוח שלו".

מעוז: "בסך הכל בכל העולם צוחקים מאותם דברים".

פוקס: "אני לא בטוח שזה נכון. בעבר הפסטיבלים היחידים שהתקבלנו אליהם היו הפסטיבלים היהודיים, ואני זוכר שפעם הייתי בהקרנה של 'שורו'. ונורא צחקתי, אבל מסביב אנשים חשבו שזה בוטה והם לא הבינו את ההומור. בגלל זה סרטים כאלה לא מצליחים בחו"ל. הם מאוד לוקאליים ובכך כוחם".

גראד: "אפשר לפרוץ את המעגל הזה".

מעוז: "זה מאוד קשה, כי לכל מדינה יש את השבי גביזון שלה. והם מחפשים משהו שחסר להם מבחוץ".

לבנון שלנו

לבנון מתוך בטן הטנק. "לבנון"

"לעשות סרט שלישי על לבנון היה כמעט התאבדות. בארץ כבר שבעו, והיו שהחליטו שהסרט שמאלני ועוכר ישראל", מספר מעוז ופוקס מאשר בעדות אישית: "כש'לבנון' יצא אמרתי לעצמי 'אויש, אין לי כוח לעוד סרט על לבנון' ולא צפיתי בו בארץ. ואז בניו יורק הסתובבתי כמו טווס, כי קראתי את כל הביקורות המפרגנות בעיתונים הכי חשובים. הלכתי לראות אותו שם".

הנוסחה המנצחת של מלחמת לבנון אינה מקובלת על כולם. בשיחה על שנות ה-80, טען הבמאי הוותיק אורי ברבש כי למרות איכויותיו,

הסרט 'לבנון' מנותק מהקונטקסט הפוליטי הרחב של המלחמה ומתמקד במיקרו. בכך הוא מעקר את הדיון במקרה.

מעוז: "פגשתי חיילים שהיו בווייטנאם, באפגניסטן, ביוגוסלביה וכולם אומרים שכל מלחמה מתרחשת במקום אחר, אבל הקונפליקטים זהים. להצביע מפורשות על מלחמת לבנון זה רידוד של המסר".

פוקס: "'לבנון' פשוט עובד אחרת מסרטים של ברבש, עמוס גיתאי, ג'אד נאמן ואחרים. הסרטים של הדור ההוא היו פחות טובים. אנחנו עושים קולנוע פוליטי יותר מורכב. היה מבקר אמריקני שניתח את 'הבועה' ברוח ה-11 בספטמבר, של המערב נגד המוסלמים הקיצונים. הרגשתי שהוא הבין אותי יותר מכל אחד אחר".

גראד: " להיות אנטי-מלחמתי זה לא פוליטי".

פוקס: "יש הרבה אנשים במדינה הזאת, ראה ביבי נתניהו, שהם לא אנטי-מלחמתיים. הם לא אומרים שהם רוצים מלחמה, אבל מדברים במונחים של אין ברירה".

מעוז: "בסרט שהוא אנטי-מלחמתי לא יכולים להיות טובים ורעים, אבל בכל הנוגע ליכולת לשנות 'לבנון' מאוד פוליטי. בגלל זה בכל ראיון שלי עם התקשורת בחו"ל שואלים אותי את אותן שאלות על מלחמה וטראומה".

מתחשבנים

הסרטים זוכים בפרסים, הביקורות בחו"ל מהללות, אבל עדיין נראה שמהצד השני של המפה הפוליטית בישראל יש חוסר פרגון גורף ליוצרים שמצליחים בחו"ל. קשה להתעלם מהטענות שמושמעות על כך שבמאים "שמאלנים" זוכים להצלחה בחו"ל תוך "השמצת ישראל" על חשבון הקופה הציבורית.

"יש אנשים שלא מכירים בזה שלקולנוע יש תרומה אדירה", אומר מעוז. "רבים חושבים שאני מצליח בעולם כי אני משדר מסר שלילי נגד המדינה. זה נכון שאני לא משדר מסר חיובי, אלא מסר אנושי שחסר בעולם, כי חושבים שם שאנחנו לא אנושיים לגמרי.

"היו לי מקומות בהם ארגונים קיצוניים איימו עליי פיזית. כל מה שהם רצו זה להרוס את ההקרנות ופתאום אחרי הסרט משהו קורה להם", מספר מעוז. "לי זה קרה בצרפת עם 'ללכת על המים'", נזכר פוקס. "נכנסתי עם ליאור אשכנזי לאולם וקלטנו ששונאים אותנו. ואז מתחיל הסרט ואתה מרגיש שהמתח פוחת. ובסוף בא אליי בחור צעיר ואומר 'תמיד שנאתי את ישראל, חשבתי שאתם רוצחים. בגלל הסרט הבנתי שהמציאות יותר מורכבת".

הטריילר הבינלאומי של "ללכת על המים"

מעוז: "בונציה אמרו לי שלא ייתכן שחבר מושבעים אירופים יעניק פרס לסרט שמציג את החייל הישראלי כאדם שסובל. זה לא מסתדר עם המצב בעזה. אבל הזכיה הוכיחה שמניפולציה רגשית לגיטימית עובדת.

"זה שאני גורם לילד נורבגי לשנות את דעתו, בעוד שבארץ מתייחסים אליי כשודד הקופה הציבורית ומשמיץ את מדינת ישראל, זה אומר שיש איזה פער. זה דורש טיפול. פוליטיקאים קופצים על העגלה הזאת כדי להתחנף למאה או מאתיים אלף טוקבקיסטים, אבל לא רק שאנחנו לא חיים על חשבון מדינת ישראל - אנחנו הדיל הכי טוב שלה, מבחינת השקעה ותוצאה.

קולנוענים ישראלים הם ענף היצוא מספר אחד של ישראל ומעצבים את דעת הקהל האירופית לטובתנו. כל הפעילויות שהקונסולים מנסים לעשות מתגמדים ביחס לשעה וחצי של סרט ישראלי. אנחנו השגרירים הכי טובים של ישראל בחו"ל. ממש כמו שפעם היו מכבי תל אביב, רינה מור והזכיות באירוויזיון. גם היום ההצלחות שלנו מולאמות לטובת הרוח פטריוטית, שהיא פחות נעימה".

לפי מעוז, ההתמקדות שלו בחוויית הקרב הטראומטית מרתיעה אולי את הלאומניים הלוחמניים שביננו. "בחו"ל חייל ישראלי בוכה יוצא אנושי, בארץ החייל שבוכה יוצא חתיכת סמרטוט. אנשים רוצים שיהיה ברור שיש טובים ורעים, ושאנחנו הטובים".

יצוא מוצלח לחו"ל. מעוז, גראד ופוקס

"הבעיה שלנו זה שאנחנו צריכים לתקשר עם העולם ולא רק ליח"צן את הדעות שלנו", אומר גראד. "קולנוע זה דרך לתקשר. אין לנו מה לפחד מזה. זו תרומה מדהימה".

יש מי שרואה בכם שליחים שאמורים לבטא את הלך הרוח הלאומי.

"אני מייצג את עצמי ולא את ישראל", מצהיר מעוז. "אנחנו לא רק זכאים לקבל תמיכה כמו כל יוצר אחר בעולם, אלא אנחנו מביאים גם את הסחורה. כיוצרים פחות מעניין אותנו להתעסק בנצחונות ותהילות. אני לא מבין למה ביקורת עצמית נתפסת כשלילית. הכוונה היא לשפר".

סרט הוא ביטוי אישי. הטריילר של "תנועה מגונה" 

"הקולנוע שאנחנו עושים מגיע מהרבה מאוד אהבה כלפי ישראל, מתוך דאגה למדינה ומה שקורה פה ומי שמבין את העולם רואה את זה", מסביר פוקס. "יש פה הרבה מאוד מסירות וגם הרבה מאוד ביקורת ושאלות קשות. אלו החיים שלנו, היינו במלחמות האלה. ויוצרים כמו שמוליק ממש משנים דפוסי חשיבה".

אנחנו נשארים בארץ

אחרי ההצלחה למעוז כבר הוצע על ידי מפיקים זרים לביים עבורם סרטים, אולם הוא מעדיף להתחיל לעבוד על סרט חדש משלו. "מה שקרה לקולנוע הישראלי בעשור האחרון מאפשר לי לעבוד כאן, ועדיין ליהנות מכך שהקריירה היא מעבר למקום הזה".

טוב לנו פה. פוקס, גראד ומעוז בקפה אדר בתל אביב

"גילינו שאנחנו יכולים להשאר נאמנים לרקע שלנו ולהביא את התוצרת שלנו לעולם, שעדיין ירצה לראות אותה", מסביר פוקס. גראד מסכים: "זה תלוי למה שאתה מחובר אליו. הסרטים שלי ישראלים, אבל אני ראיתי אותם כניסיון להגיד משהו על העולם. יבוא יום ויהיו במאים שייצאו להוליווד, אבל בסוף צריך להישאר נאמן לעצמך".

"בארצות הברית אתה עושה הפקה של שישים מיליון דולר ואתה צריך לשלם מחיר", מספר מעוז. "עשייה של סרט טוב תלויה בשליטה שלך.

ברגע שאתה עובד בסט מצומצם עם אנשים שאתה מכיר, זה שונה משאתה עובד כמנהל מפעל".

פוקס: "דיברתי עם האנשים האלה וזה קטסטרופה. ראיתי אותם מענים אנשים ברמה של רוברט אלטמן. אמרו לי 'אנחנו לא רוצים יהודים, לא הומואים, לא ערבים', ואז שאלתי את עצמי למה לקחו אותי?" 

מעוז: "היום הכל הולך ל-VOD והטלוויזיה כי שם נמצא הכסף.  יש קרנות שמכוונות לשם וגם למשחקי מחשב. היו כאלו שאמרו לי שבגלל ש'לבנון' מצולם ברובו מתוך הטנק, אפשר לעשות גם ממנו משחק".