על קרקע בוערת: לאורך דרך הבשמים בריצה קלה

"הם חיים באוויר הפתוח, ומולדתם היא המדבר, שאין בו נהרות והמעיינות בו מועטים. מנהג בידם שלא לזרוע זרע, לא לשתול עצי פרי, אין הם שותים יין ואף לא יבנו בית. ואם יימצא אחד מהם העושה כדברים האלה - דתו למות".

                                                    (הירונימוס מקרדיה על הנבטים)

כל שיגעון מתחיל ברעיון שמבזיק לך פתאום ולא נותן לך מנוח, עד שאתה מנסה לממש אותו או זונח. דרך הבשמים הנבטית או יותר נכון דרכי הבשמים שחיברו את דרום ערב עם נמל עזה, הציתו את דמיוני שנים רבות.

דרך הבשמים הנבטית שקישרה בין דרום תימן לנמל עזה וחצתה את המדבריות הגדולים של ערב הסעודית, ירדן והנגב היא אחת הדרכים המפורסמות והחשובות בעולם העתיק. שיירות גמלים נעו בנתיבי המדבר עמוסות מור ולבונה מדרום תימן, ובשמים יקרים שנדרשו לטקסי הפולחן ולנשות רומי הענוגות. הנבטים בתושייתם והכרתם את התנאים השוררים במדבר הצליחו לאגור מים ולהסתירם וכן להקים רשת של ח'אנים ומצדים שאבטחו את הדרך ואפשרו לשיירות לנוח ולאגור כוחות למשך המסע, שעל פי ההיסטוריון הרומי פליניוס ארך 65 ימי מהלך גמל.

לצערי הרב, לא נראה שבקרוב נוכל להשלים את כל המסע מדרום תימן ועד עזה. רכבתי בעבר בכמה מהנתיבים גם בארץ ובירדן, אך בוקר אחד, בעת ריצת אימון שגרתית, הבליח בי הרעיון לרוץ לאורך הדרך העתיקה. למשימה כזאת דרושים שותפים, והניסיונות למצוא אותם לא היו פשוטים. אבל לבסוף נמצא עוד משוגע אחד - תומר בסקינד, ספורטאי עילית, ותום מאיר הצטרף אלינו כצלם. וכך באמצע החום של יוני יצאנו ממדרשת שדה בוקר אל מעבר הגבול לירדן כדי לנסות ולהגשים את הרעיון שבמבט ראשון (וגם שני...) נראה מטורף והזוי לגמרי. למה לרוץ אם אפשר לנסוע בג'יפ? ולמה דווקא בקיץ? לשאלות הללו אין תשובות שמניחות את הדעת, ואם תתעמק בהן יותר מדי סופך להישאר בחדר הממוזג והנוח.

נראה הזוי? אולי. הרצים בדרך הבשמים (צילומים: תום מאיר, טבע הדברים)

לרוץ תשע דקות ולנוח דקה

ההתחלה הייתה טובה, והיינו עדיין רעננים. מדי פעם עצרנו לשתות, וכל חמישה ק"מ עצרנו בצל למשך כמה דקות. השמש עלתה ואיתה גבר החום, והמאמץ לרוץ בחול החל לתת את אותותיו. רצנו עד שתיים בצהריים ועצרנו למנוחה בצל, מתחת לקיר אבן חול גבוה. במהלך הריצה למדנו להעריך את החשיבות העצומה של מקום מוצל בשעות הצהריים החמות בקיץ במדבר - הבדל שבין חיים למוות.

רצנו בנוף המיוחד של הרי אבן החול האדומה

צבעים וצורות באבני החול האדומות בוואדי ראם

יוסוף ועטאף הכינו סלט ירקות ברוטב טחינה דליל, שהיה טעים מאוד, ואנחנו נשכבנו מעולפים על המזרנים. המנוחה חלפה חיש, והיינו חייבים להתקדם. הריצה לאחר המנוחה הייתה קשה לאחר שהגוף ביקש עוד מנוחה. הנתיב עבר שוב באזור חולי, והיינו צריכים לחצות מישור רחב, וזה לא היה פשוט. החלטנו לרוץ תשע דקות ולנוח דקה. דקות המנוחה חלפו במהירות הבזק. אחר הצהריים הגעתי לתשישות גופנית ועברתי להליכה. תומר, שהיה במצב גופני טוב יותר, המשיך לרוץ.

לפנות ערב, לאחר כ-40 ק"מ של ריצה, הגענו לעיירה חומימה אל-ג'דידה ששוכנת על הכביש הראשי המחבר את עקבה עם עמאן. כדי להשלים את התכנית בארבעה ימים היינו חייבים לבצע הקפצה בג'יפ. התיישבנו על גג הג'יפ, ובאור אחרון הגענו אל העתיקות של חומימה - אחת התחנות שלאורך דרך הבשמים. במקום נראו סימני חפירות ארכאולוגיות, אך הן היו לא מרשימות והמקום נראה שכוח-אל.

המשכנו עוד כמה קילומטרים על פני מישור שבו היו כמה אוהלים גדולים שבהם התגוררו בדווים משבט החוויטאת. עצרנו לחניית לילה במקום נהדר - ואדי חולי שהמשיך לתוך נקיק צר. לדברי יוסוף המקום נקרא שאג. שמי מדבר צלולים וזרועי כוכבים נפרסו מעל ראשינו, ומסביב שררה דממה מוחלטת. החלפנו בגדים וחיכינו בקוצר רוח לארוחת הערב. לאחר יום מאומץ שכזה היה חשוב לאכול טוב. לי גם המנוחה הייתה חשובה מאוד. ידעתי שיהיה לי קשה מאוד, אבל לא ציפיתי לכך שבסוף היום הראשון של הריצה אגיע לאפיסת כוחות. ניחמתי את עצמי בכך שהיום הראשון הוא תמיד הקשה ביותר. ארוחת הערב השיבה את נפשי, ולמחרת קמתי עם כוחות מחודשים.

ערב רב של צבעים וצורות

הבוקר עלה על בקעת החול. תום יצא לגיחת צילום של הנקיק, ואנחנו התארגנו במהירות כדי להתחיל לרוץ. ניצול שעות הבוקר המוקדמות הוא קריטי. היינו חייבים להגיע עוד היום לערבה, ולשם כך להספיק להגיע למעבר הגבול עד שמונה בערב. איחור פירושו להישאר עוד יום בירדן, דבר שישבש את התכנית. התחלנו לרוץ בדרך עפר עם תשתית קשה לשם שינוי. הדרך טיפסה במתינות לכיוון הכפר הבדווי ת'וגרה. ההרגשה הייתה טובה והתקדמנו מהר יחסית.

הגענו לבאר של הכפר ומשם טיפסנו לאוכף, ואחר המשכנו לרוץ בקצב טוב. חלפנו על פני בדווי זקן, והחלפתי עמו ברכות בערבית. הוא אחז בידי והזמין אותנו להתלוות אליו לאוהל. הודינו לו על ההזמנה אך אמרנו שאנחנו חייבים להמשיך. הגענו לביר חמד, שבה היו באר מים וטורבינת רוח גדולה שהפעילה משאבת מים. הבאר נחפרה על ידי הממשלה הירדנית כדי לסייע לבדווים באזור. אכלנו ארוחת בוקר והמשכנו בדרך לכיוון נקב אל-עווינאת. הקטע הזה היה מוכר לי ממסע אופניים קודם שבו עלינו מהערבה לכיוון פטרה.

הר אבן חול אדומה מתוצרת אום-עשרין באזור ואדי ראם

נקב אל-עווינאת הוא אחד הנתיבים של רשת דרכי הבשמים שקישרו את הערבה עם אזור פטרה. זהו שביל גמלים קדום שירד מדרך המלך לערבה ומשם המשיך דרומה לסיני. הדרך נפרצה על ידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה, שהעסיקו בדווים בעבודות כפייה כדי לבנות קירות תמך בקטעים הקשים של המעלה.

הקטע הראשון שנמשך על פני קילומטרים אחדים היה עלייה די תלולה. ההמשך היה לאורך שלוחה שממנה נשקפו נופים מדהימים של קניוני אבן חול, והלאה משם מישורי החול של הערבה והרי הנגב שלנו - ערב רב של צבעים וצורות שהעין מתקשה למצוא בהם סדר. לאחר מכן התחלנו בירידה תלולה וקשה לוואדי ע'ראנדל. קטע זה קשה גם לרכב שטח ודורש מיומנות נהיגה, משום שבקטעים מסוימים הדרך נסחפה והותירה מעבר צר על פי תהום.

הגענו לתחתית הקניון בצהריים. כפות הרגליים בערו מהירידה, ואני התחלתי לסבול מיבלות. ניסינו לאסוף כוח כדי להמשיך ולסיים את 12 הק"מ הנותרים עד כביש הערבה הירדני. התחלנו לרוץ והחום היה נורא. התקדמנו לאט והג'יפ עם יוסוף חלף על פנינו. הוא היה בטוח שאני מכיר את הדרך לע'ראנדל. זו הייתה טעות שעלתה לנו בעשרה ק"מ נוספים, משום שפספסנו את היציאה של הדרך מהוואדי. המשכנו במורד הוואדי, ולאחר קילומטרים אחדים הבנו שטעינו, אבל כיוון שהערב ירד לא הייתה ברירה והיינו חייבים להתקדם לכביש הערבה הירדני.

בדווית משבט הסעדין, באזור הערבה הירדנית (צילום: חזי יצחק)

הגענו מותשים לכביש לאחר חצייה של מישור חולי. היה עלינו להמשיך עוד שלושה ק"מ עד המחסום, שם הם היו אמורים לחכות לנו. ניסינו לעצור טרמפ אך לשווא. לפתע עבר טנדר עמוס מלונים בנתיב הנגדי, בדרכו לעקבה. הרכב האט ואנחנו סימנו לו לעצור. תומר ניסה להסביר לו מה אנחנו רוצים, ואני פשוט עליתי והתיישבתי מאחור. ידעתי שתמורת כמה דינרים הוא יהיה מוכן לנסוע לכל מקום שנחפוץ. ואמנם, בתוך חמש דקות חברנו לרכב שהמתין לנו כדי להסיע אותנו למעבר הגבול. כך הסתיימה דרך לא קלה של 55 ק"מ, ותם גם קטע הריצה בירדן.

נפרדנו במהירות מיוסוף ועטאף, וטסנו לכיוון מעבר הגבול. בהחלט טוב יהיה אם בעתיד ייפתח בצופר מעבר גבול יבשתי נוסף בין ישראל לירדן, שיאפשר המשך טבעי של מסע לאורך דרך הבשמים, מבלי לעבור דרך אילת. ניצלנו את ההזדמנות של המעבר באילת למקלחת בחוף ולהצטיידות במזון. אחר כך המשכנו צפונה לכיוון מואה, כשאני בקושי מצליח להישאר ער בנהיגה המונוטונית לאורך כביש הערבה. למואה הגענו באחת בלילה. נשכבנו לישון בסמוך לכניסה לדרך הבשמים.

דרך הבשמים בקטע שבין מואה לקצרה (צילומים: תום מאיר)

ידעתי שהקטע שלפנינו הוא הקשה ביותר

השחר עלה, והשמש זרחה מעל הרי אדום. ידעתי שהקטע שלפנינו הוא הקשה ביותר, הן בשל החום והן בשל הקטע החצצי בנחל נקרות. על פי התכנון סלים היה אמור ללוות אותנו עם הטנדר. סלים הוא בדווי שעובד ברשות שמורות הטבע ומתגורר בבקעת ציפורים, לא רחוק ממדרשת בן גוריון. אני מכיר אותו כבר שנים רבות. הוא הודיע שיאחר, והחלטנו לא להמתין ולהתחיל להתקדם כדי שלא לאבד את שעות הבוקר. השארנו את תום לחכות לו.

שער הכניסה היפה לדרך הבשמים נפגע מוונדליזם של מלקטי מתכות שחמדו את גמלי המתכת שעיטרו אותו. כפות הרגליים שלנו היו פגועות, ולכן החלטנו לעבור להליכה. התקדמנו בנחל עומר בין עצי שיטה, ואחר עלינו לקצרה שממנה נשקף נוף יפה של הערבה והרי אדום. סלים חבר אלינו והביא איתו בדווי נוסף ששמו סלמן. זו הייתה הפעם הראשונה שבה שני הבדווים עוברים בדרך הזאת, וגם זה יכול להיחשב להישג. מקצרה ירדנו לנחל צרורות, ומשם לנחל נקרות. החום היה בלתי נסבל ושחק את הגוף והנשמה. עצרנו למנוחה מתחת למצוק גדול בגדה הדרומית של נחל נקרות. הבדווים הכינו תה וחיממו קופסת שימורים. אין ספק שהצוות הירדני היה מיומן ומצויד יותר מהישראלי.

מבט מקצרה. זוהי תחנה על דרך הבשמים הנבטית בין מואה לחאן סהרונים

הצוות הירדני שליווה אותנו במחסה מהשמש הקופחת

השמש עלתה גבוה יותר, והיינו צריכים לנוע יחד עם הצל. גם הבדווים של הנגב וגם הבדווים בירדן הסכימו שחלב נאקות טוב לכוח הגברא, והפליאו בתכונותיו, ומן הסתם זה כנראה נכון, אך באותו זמן כל מה שרצינו זה משהו מזין וקר. יצאנו מהמסתור שלנו לאחד הקטעים הקשים והמתישים ביותר של הליכה בדרך החצצית של נחל נקרות.

לאחר כשלושה ק"מ הגענו למצד נקרות. הלכנו לראות את בור המים הנבטי שנסתר מהעין. למי שלא מכיר אין סיכוי למצוא את הבור שנמצא בתוך ואדיון קטן. בור המים המקורה הזה ממחיש את היכולת המרשימה של הנבטים לאסוף מים, ואת ההיכרות המעמיקה שלהם עם תנאי המדבר. הנתיב המקורי של דרך הבשמים מטפס ממצד נקרות לרמה שמעל נחל נקרות. הנבטים החכמים העדיפו לא לעבור בנחל נקרות. הקטע הזה הוא קטע מדהים, ובכמה מקומות ניתן לזהות את התשתית המקורית של דרך הבשמים.

לצערנו הרב, רשות שמורות הטבע אוסרת על המעבר בקטע זה ואני לא מבין מדוע. הרי ההכרזה של דרכי הבשמים כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו כוללת גם את הקטע הזה שממחיש שוב את אופי הדרך המקורית. הקטע בנחל נקרות הטחון עד דק על ידי רכבי השטח הוא תחליף מעצבן.

תומר בריצה באזור ואדי ראם

משפחתי הגיעה לח'אן ואכלנו יחד ארוחת ערב

התקדמנו באטיות במעלה נחל נקרות, כאשר הרגליים שוקעות בחצץ הדק המכסה את אפיק הנחל. לפנות ערב הגענו למעלה דקלים והמשכנו לכיוון ח'אן סהרונים. כמה שמחתי לראות את המבנה המרובע של הח'אן. לרגע דימיתי בנפשי את ההרגשה של אנשי שיירות הבשמים לאחר יום הליכה מפרך כשראו מרחוק את הח'אן ונפשם כלתה למנוחה, אולי למרחץ ועיסוי וארוחה טובה.

גם לנו הכניסה למכתש רמון סימלה את קץ הקטע הקשה של מזרח הערבה. המשכנו לכיוון ח'אן בארותיים, שם תכננו לישון. משפחתי הגיעה לח'אן ואכלנו יחד ארוחת ערב. סלמן ניגן מעט בחליל והזכיר לנו צלילים נשכחים של בני ערב. בח'אן שיירות פגשנו גם את דנה שאמורה הייתה להתלוות אלינו בקטע האחרון עד לעבדת. בשעת בוקר מוקדמת התחלנו לרוץ על הדרך המרכזית המובילה למעלה מחמל, ועלינו לשפת המכתש במעלה הנבטי שבו עלו שיירות הגמלים. בראש המעלה נמצא מצד מחמל, מצד קטן שאבטח מן הסתם את הקטע המסוכן הזה.

ההמשך היה על ציר הנפט העולה ויורד בשיפועים תלולים עד הבקעה שממנה יורדים לנחל חווה. בנקודה הזאת החלטנו לעזוב את דרך הג'יפים ולנסות להיצמד לתוואי המקורי של דרך הבשמים שאינו מסומן בשטח ועובר דרך מצד גרפון, שמישהו החליט משום מה להעלימו גם ממפת סימון השבילים. זהו אחד הקטעים המקסימים ביותר של דרך הבשמים, והוא נשכח מהעין והולך ונעלם גם מהשטח.

השמש עלתה גבוה יותר, והיינו צריכים לנוע יחד עם הצל

נותרו עוד כ- 12 ק"מ - הרגליים שיוועו למנוחה

הדרך עוברת בסמוך לקבר שיח' בדווי וממשיכה בסמוך למחשוף אבן חול אדומה מתצורת חצבה, ואחר יורדת לנחל חווה ומטפסת למצד גרפון, שממוקם בסמוך לאוכף קטן. מהאוכף הדרך יורדת לוואדי, כאן פנינו לכיוון הלא נכון ולאחר קילומטר שבנו על עקבינו ומצאנו את השביל הנכון. בכמה מקומות ניתן לראות בבירור את הדרך שסוקלה מאבנים. הדרך בוחרת בתוואי חכם שעולה בשיפוע מתון ולבסוף מתחברת לדרך שמסומנת בשחור ומובילה ללשבי"ה - מתקן לאימונים בשטח בנוי של הצבא, אשר אליו הגענו ממש בצהריים. לשם שינוי לא היו לנו הפעם בעיות של צל שהיה בשפע בצמוד לקירות הבתים - אין ספק שזה היה מקום הזוי למנוחת הצהריים.

נותרו לנו עוד כ- 12 ק"מ עד עבדת, וכפות הרגליים שיוועו למנוחה, אך ניתן היה להרגיש את הסוף. הגענו לנוף המוכר של רמת הנגב שלנו, נוף שמזכיר את הבית. הקטע האחרון של הדרך עובר בתוואי גאוני על שלוחה שכיוונה צפון - מערב. הדרך ששוב לא תמיד ברורה בשטח שומרת על קו גובה, ואינה מתפתה לרדת לוואדיות שמסביב. מרחוק הבחנו בחומות של העיר הביזנטית, וככל שהתקרבנו התגלו לנו פרטים נוספים.

לפני עבדת, שדה גדול של תלוליות, אותם גלי אבנים שמכסים שטחים נרחבים בנגב ועד היום החוקרים נאבקים ביניהם בנוגע למטרה שלשמה הן נבנו. האם כדי להגביר את הסחף או את הנגר לחלקות שבוואדי? האם הן שימשו לגידול גפנים, כפי שחשב פאלמר שביקר באזור ב-1870 וקרא להן תולילאת אל-ענב? התלוליות ניצבות שותקות ונוצרות את סודן העתיק.

תולילאת אל-ענב בקרבת דרך הבשמים מדרום לעבדת

נכנסנו לעבדת מלמעלה, עוד מאמץ של ירידה על הכביש ובתוך דקות הכול מאחורינו. עצמתי את עיניי יכולתי לראות את הדרך פרוסה לה מאזור ואדי ראם ועד לעבדת, כמו פס המונח על הרים וגאיות, חוצה מישורי חול ואבנים, חוצה את הגבול וממשיכה הלאה דרך הרי הנגב. לדרך יש חיים משלה, כמעט חיי נצח, ואנחנו רק חלפנו בה לרגע, השארנו משהו משלנו, וקלטנו זיכרונות והדים מזמנים שעברו. הקשיים והמאמץ מזקקים את הרוח ומורידים את המחיצות של חיי היומיום ומאפשרים, ולו רק לזמן קצר, להבין מה הסוד של דרך הבשמים.

• פרטים נוספים ומפות על דרכי הבשמים באתר "באופן אחר"
  

• הכתבה פורסמה בגיליון ספטמבר של הירחון "טבע הדברים"
  

• מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד