אל צפון מדבר יהודה: צעד ראשון בקורס מורי דרך

27.10.2010, 6 וחצי בבוקר. קורס מורי דרך "חלמונית" מתאסף בתחנת רכבת צפון בתל אביב. ב-06:31 אֲמיִתַּי, נהג האוטובוס שהוא באמת חבר'מן, כבר מתקדם לו בנתיבי איילון. הכיוון: צפון מדבר יהודה דרך כביש מספר 443.

"למה חלמונית?", אתם בטח תוהים. כיוון שהקורס התחיל השבוע, בדיוק בזמן פריחתו הקצר בישראל של הפרח הצהבהב.

אז זהו, יצאנו לדרך. 45 חבר'ה מכל הגילים, או כמו שבני, רכז הקורס, אומר "צעירים פחות וצעירים יותר" שהתאספו לקורס מורי דרך, שמעבר ללימודים כולל גם סיור שבועי ובסך הכל - 80 ימי סיור בכל הארץ.

כביש 443 הוא כביש מיוחד במינו. אחרי שעוברים את אזור מכבים-רעות, מודיעין ושאר ישובים, ערביים וישראליים, מגיעים לנסיעה בקטע מוזר ביותר: כביש שמשני צדדיו חומות בטון גבוהות, גדרי תיל ומחסומים והוא מוקף שטחים פלסטיניים - מעין מובלעת נסיעה ישראלית בשטח פלסטיני. רק בישראל.

יצאנו לדרך. קורס מורי דרך "חלמונית" בפעולה (צילומים: זיו ריינשטיין)

השומרוני הטוב: "ואהבת לרעך כמוך" בגרסה שונה

הגענו לפאתי עיר הקודש והתחברנו לכביש מספר 1. האתר הראשון שלנו - אכסניית השומרוני הטוב בסמוך למעלה אדומים, שהוא גם שמו המקראי של המקום בשל צבע הסלעים האדמדם בצידי הדרך שהובילה מירושלים ליריחו, וגם בשל הדם שניגר עקב מעשי שוד ורצח רבים שנעשו בדרך זו.

לאתר "השומרוני הטוב" מקום חשוב בדת הנוצרית, וזאת בעקבות משל המסופר בברית החדשה, בספר לוקאס 10, 37-25. עיקרו של המשל הוא "ואהבת לרעך כמוך" בגרסה שונה: מסופר על אדם שעבר בדרך מירושלים ליריחו, ונתקל בשודדים שחבטו בו לא מעט והשאירו אותו עירום מבגדיו ורכושו, בין חיים ומוות. עבר כהן בדרך, ראה את האדם המוכה, והמשיך בדרכו. גם הלוי לא התרגש במיוחד. עבר השומרוני בדרך וליבו נתמלא רחמים: טיפל בפצעיו, נתן לו טרמפ על בהמתו ואפילו הלין אותו בצימר עם ג'קוזי על חשבונו. 

מעשיו של השומרוני זכו לפרסום רב בעולם הנוצרי, והוא הפך לסמל של אחווה ורעות בין בני האדם והתגייסות לטובת החלש. במאה השישית הוקמה במקום כנסייה ואכסנייה לעוברי-דרך, ובחפירות שנעשו במקום נתגלו ממצאים מימי בית שני, בינהם כלי חרס, סרקופגים, מטבעות, וכמובן רצפת פסיפס של הכנסייה ששוחזרה. כיום משמש האתר למוזיאון של פסיפסים, חלקם מקוריים וחלקם העתקים, למשל ריפליקה של רצפת בית כנסת מיריחו מהמאה החמישית לספירה ועליה הכיתוב "שלום על ישראל".

סמל של אחווה ורעות. כנסיית העץ המשוחזרת באתר השומרוני הטוב

"שלום על ישראל". העתק של רצפת הפסיפס מבית הכנסת ביריחו 

לאחר שהתמלאנו חמלה, המשכנו מספר דקות נסיעה על כביש מספר 1 לתצפית על מדבר יהודה וואדי קלט - הוא נחל פרת. הליכה קצרה במעלה הגבעה תחשוף בפניכם יופי של פנורמה לעבר ירושלים, כפר אדומים, מבצר קיפרוּס הקרוי ע"ש אימו של הורדוס, העיר יריחו וכמובן הרבה הרבה סלעי צור וקירטון של מדבר יהודה. מספרים שבמקום נמצאה אמבט בקצה הגבעה, שבו כנראה ישב הורדוס בפנאן, כוס יין לבן צונן בידו והשקיף על הנוף בשקיעה. מלך אמיתי!

שוב על כביש מספר 1 (כן כן, אתם מאמינים שהוא לא נגמר בירושלים?!), אנחנו יורדים לכיוון צומת אלמוג, שם התענגנו על הסנדוויצ'ים הביתיים שכל אחד ואחד מאיתנו קם בשבילם במיוחד ב-5 בבוקר. לאחר 20 דקות אמיתי הנהג כבר מניע את האוטובוס, ואנחנו ישובים בדרך לנקודה הבאה. להתראות כביש מספר 1, שלום כביש מספר 90.

עינות צוקים: "ושם נמצא העץ היקר מכל הארץ"

על כביש 90, שחוצה את ישראל לאורכה המזרחי של המדינה, נהיה עוד הרבה פעמים במהלך הקורס הזה. ישובים כמו קליה ובית הערבה, שבבקעת הירדן, מבשרים שאנחנו בדרך לעינות צוקים, הידוע גם כעין פשחה. שמורת הטבע הזו שימשה בתקופת בית שני ועד ימי החורבן כחווה חקלאית, ועסקו בה בעיקר בגידול צמח האפרסמון שנזכר במקרא כצמח הבַּלסַם, ממנו רקחו את היקר שבבשמים ובסוד כמוס - מעין נוסחת קוקה קולה הסודית אבל של בשמים, אם תרצו.

בצמח האפרסמון (שאינו דומה לפרי שאנחנו אוכלים היום) השתמשו גם בבית המקדש ובסגולותיו לריפוי מחלות. ההיסטוריון יוספוס פלביוס כתב עליו: "ושם נמצא העץ היקר מכל הארץ ההיא".

בעינות צוקים ישנם מעיינות מליחים ומתוקים שלהם זקוק האפרסמון בכדי לצמוח. כיום השמורה מחולקת לאזור מחקר, אזור המעיינות שפתוח לקהל ולאזור חבוי שהכניסה אליו מותרת לקבוצות בתיאום מראש. עם קצת קשרים (והרבה סידורים מראש) הצלחנו להיכנס לשמורה החבויה, שבה אגם יפה שבסיסו טבעי והמשכו עם התערבות אנושית. באגם חיים שני מיני דג אמנון ושני מינים של דג נאוויות, ובשמורה עצמה נהנים מהנוף הפסטורלי גם שועלים, צבועים, זאבים ומכרסמים שונים.

"דבר חלש, אתה מעיר את האמנונים!" קורס "חלמונית" באגם בעינות צוקים 

צמח האפרסמון לא יכול בלעדיהם. אחד מהמעיינות המליחים

האם בעבר התקיים שיט בים המלח?

עצרנו בצל למנוחה קלה ושתייה של מים, הרבה מים, כי כמו שבני אומר: "עדיף לעשות במכנסיים מאשר להיות מתחת למצבה". ביציאה מעין פשחה, מספר דקות נסיעה דרומה, עצרנו בחורבת מזין שחשף הארכאולוג הנודע, פסח בר-אדון, הידוע בפני חבריו הבדואים גם כ"עזיז אפנדי".

חורבת מזין היא מבנה של אבנים גדולות ששימש כמספנה לתיקון ועגינת ספינות. נשאלת השאלה: "האם בעבר התקיים שיט בים המלח?", ומיד מגיעה התשובה: "בוודאי שכן!" ולכך יש הוכחות ממפות מהמאה השישית לספירה ובהן מופיעות ספינות שסחרו במלח ואספלט בים המוות. בחורבת מזין גילה בר-אדון גם אוצר מטבעות קטנקטנים קדום מהתקופה החשמונאית ועד למרד בר-כוכבא, ועליהם הכיתוב העברי: "יהד". אוצר מטבעות נמכר בעולם בהון עתק, לאו דווקא עתיק.

אכן התקיים שיט בים המלח. חורבת מזין שהיתה למספנה

ותודה לעז

עם מחשבות על אוצר שפספסנו בעצמנו בכמה מאות שנים, נסענו אל אוצר חשוב באמת: מגילות ים המלח, הידועות גם כמגילות קומראן. נסיעה של כ-20 דקות צפונה מחורבת מזין הובילה אותנו אל הגן הלאומי קומראן, שבו נמצא ב-1947 הגילוי המשמעותי ביותר בכל הנוגע לארץ ישראל: 12 מגילות שלמות ואלפי קטעי מגילה הכוללים את ספרי המקרא וספרים של כיתות שונות. המגילות שנכתבו על גבי קלפים, נגללו ונקשרו ברצועות עור וכך נשתמרו.

הגילוי החשוב אירע בזמן שרועה בדואי חיפש את אחת מעזיו שהלכה להתפנן מעט בצל במערה, ותוך כדי שהוא זרק אבן לתוכה, שמע הד והחליט לבדוק את המקום. שם נתגלו לו כדים ובתוכם המגילות, כמו גם במערות אחרות.

כותבי המגילות הם חבריה של כת שפרשה מן היהדות ונקראת "איסיים", שחיו בסוף ימי בית שני (מאה שנייה לפנה"ס - מאה ראשונה לספירה). הכת התנזרה מתענוגות הבשר, נשים ונישואים, והשיתוף בכל צרכי המחייה היווה כלל מרכזי בהתנהלות חבריה. ניתן לומר שזהו הקיבוץ הראשון והקדמון.

האיסיים נהגו לעבוד את האדמה ולחזור לארוחת צהריים, לא לפני שעלו על בגדים לבנים ורחצו במקווה טהרה, ושוב החליפו בגדים, שבו לעבודה וחוזר חלילה. בכדי לעבור את ועדת הקבלה לכת, היה על המועמדים להתבונן בקהילה במשך שלוש שנים מבחוץ. ממש כת אקסקלוסיבית.

יש אלוהים! הכדים בהם נמצאו המגילות מוצגות בקומראן

ותודה לעז. אחת המערות שבה נמצאו המגילות

שמחים וטובי לב, פילסנו את דרכנו לאוטובוס בין מאות התיירים הנוצריים שבאו לספוג מעט קדושה. אמיתי, נהגנו הנאמן, כבר הדליק את האורות הקטנים בתקרת האוטובוס - כן כן, החושך כבר נכנס למשמרת והגיעה העת לחזור צפונה. אבל לא לפני עצירת בזק בצומת הלידו, שבסמוך אליה יש כיום בסיס מג"ב ואילו פעם שימש המקום כאתר בילוי בים המלח, גם של הבן-גוריונים. אגב, הציור על קירות האתר שפתוח מתחת לכיפת שמיים, צוייר על פי מפה צלבנית ב-1973, וזאת על ידי חייל מהמוצב הסמוך.

חצי רדומים, חצי נרגשים, הסתיים לו יום הטיול הראשון. אני חושב שנהננו מאוד ובעיקר למדנו הרבה. נשארו "רק" עוד 79 ימי טיול בישראל. אבל לפני זה צריך להגיש דו"ח סיור ארוך. איזו באסה! כתבה זה לא מספיק?

• בפעם הבאה: עין גדי