"1,000 נשים ישראליות היו רוצות לעבוד בחקלאות"

בשבוע הבא אנחנו עלולים לצאת לקניות בסופרמרקט, בשוק או במכולת, ולמצוא את עצמנו עומדים מול מדפים ריקים: ארגוני החקלאים - התאחדות חקלאי ישראל, ארגון מגדלי הירקות וארגון מגדלי העופות - מאיימים להשבית את האספקה לשלושה ימים.

הסיבה: הממשלה הפחיתה את מספר העובדים הזרים בחקלאות ל-22 אלף והחקלאים טוענים שהיא הייתה אמורה להפחית אותו ל-26 אלף בלבד, ודורשים להחזיר את ה-4,000 החסרים. בלי עובדים זרים, טוענים החקלאים, אין חקלאות.

• החקלאים הודיעו: שביתת אספקה ב-22 בנובמבר
  

ערביות-ישראליות בחקלאות: מדוע החקלאים מעדיפים את התאילנדים? 

הפעילים המייצגים את החקלאים טוענים שהעובד הישראלי נעשה כה מפונק, עד שאינו מוכן לעבוד בחקלאות בכלל, בשום שכר. החקלאים בשטח טוענים שדווקא יש ישראלים שהיו מוכנים לעבוד בחקלאות, אבל הם דורשים שכר גבוה, חמש-ספרתי, ולחקלאים, שאינם אנשים עשירים, אין כסף לשלם סכומים כאלה.

אבל כל הטענות הללו מתקשות לעמוד במבחן המציאות. לטענת ארגון "מען" לסיוע לעובדים, הוא מחזיק רשימה שמית של כ-1,000 נשים מהמגזר הערבי, שכולן רוצות לעבוד בחקלאות - וכולן מוכנות להסתפק בשכר מינימום - 20.7 שקל לשעה.

כ-100 מהנשים הללו עובדות כיום בחקלאות. העמותה מדווחת שקיבוץ בית אורן מעסיק מזה שנתיים עשרות עובדות ערביות-ישראליות במטעי הבננות שלו; משק הפרחים פסקל במושב עולש שבשרון מעסיק מזה חמש שנים קבוצה קטנה של עובדות כאלו; משק הפירות "מור פירות השרון" בעמק חפר מעסיק כ-50 נוספות. שאר הנשים, טוענים בארגון, לא מצאו עבודה כיוון שהחקלאים לא היו מעוניינים בהן, ורובן הגדול מובטלות.

העונה נגמרה? הביתה

סניה קעדן מבאקה אל גרביה עבדה בחקלאות במושבים שונים בשרון במשך חמש שנים. "עבדתי בכל פעם במשק אחר", היא מספרת. "לפעמים שלושה חודשים באותו מקום, לפעמים חודש. בכל פעם בעל הבית אמר לי ללכת הביתה כשהעונה נפסקה, ואני הלכתי לעמותת מען, והם מצאו לי משהו אחר. עבודה קשה, אבל אנחנו צריכים כסף, יש לנו ארבעה ילדים".

כמה כסף קיבלת?

"מינימום".

ולמה הפסקת לעבוד?

"לא יודעת. בעל הבית האחרון שעבדתי אצלו אמר לי שהוא לא צריך יותר כי העונה נפסקה, ומאז לא מצאו לי משהו חדש. אני חושבת שלא רצו אותי בגלל שאני צריכה לחזור הביתה בצהריים. הייתי עובדת בכל יום מחמש בבוקר בבוקר עד שתיים בצהריים. היה לי סידור בשביל לקחת את הילדים בבוקר, אבל לא בשביל לקחת אותם בצהריים. במקומות שעבדתי לא רצו שנעבוד שעות נוספות, אבל אולי אחרים רוצים שיעבדו שעות נוספות, אני לא יודעת".

את יודעת מי עובד במקומך במקומות שעבדת בהם?

"לא יודעת. בעבודה האחרונה לא הביאו עובדים חדשים, רק השאירו את התאילנדים שעבדו שם יחד איתנו".

היית רוצה לחזור לעבוד שם?

"אני רוצה לעבוד. בעלי עובד במשלוחים בשכר מינימום, עובד קשה ולפעמים משלמים לו ולפעמים לא. המצב שלנו קשה מאוד ואין לי דרך אחרת להתפרנס. זה מעליב אותי שלא רוצים אותי בעבודה, מאז שאני לא עובדת נעשיתי עצבנית. אני עצבנית גם בבית ולא יכולה לעשות שום דבר".

"לא מוכנה לקבל את הניצול"

ופא טיארה מכפר קרע, מנהלת משרד באקה אל גרביה בעמותת מען, עבדה בעצמה בעבר בחקלאות במשך שנתיים. "יש בישראל אלפי נשים ערביות שהיו מוכנות לעבוד בחקלאות ולא יכולות", היא אומרת. 

הבעיה, לטענת טיארה, איננה בדרישות השכר של העובדות הישראליות, אלא במעסיקים שמנסים לגזור עליהן קופון: החקלאים, שלטענתה רבים מהם מעוניינים לשלם פחות משכר המינימום וגם ה"ראיסים" - קבלני כוח אדם ערבים שמתווכים בינן לבין החקלאים.

"עבדתי במושבים הקרובים לכפר קרא, דרך קבלנים  מכפר קרא שמצאו לי עבודה - וניצלו אותי", היא מספרת. "אני לא יודעת כמה הלך לראיס וכמה הלך לחקלאי, אבל אני קיבלתי בסוף 85 שקל ליום עבודה של שמונה שעות. 10.5 שקל לשעה, חצי משכר המינימום, בלי תלוש ובלי שום דבר.

"חלק מהראיסים האלה גרים בכפר שלי ומכירים אותי. דיברתי עם אחד מהם ואמרתי לו שזה לא בסדר, והוא התעצבן ואמר, 'אני מפסיד עליכן כסף, אתן עצלניות, אתן בקושי עובדות'. ניסיתי לדבר עם הפועלות האחרות, ואף אחת מהן לא העזה לעשות משהו. בסוף נמאס לי והתפטרתי, ואז מצאתי את העבודה במען".

ערביות-ישראליות במיון אפרסמונים: "בסוף העונה שולחים אותנו הביתה"

פעילי מען טוענים כי הם מתעמתים ישירות עם ה"ראיסים": העמותה, שמתקיימת מתרומות, מספקת לאותן עובדות עצמן עבודה אצל אותם חקלאים - חינם אין כסף, ותוך הקפדה על כך שהעובדות יקבלו את כל המגיע להן על פי חוק. "הראיסים שהיו מעסיקים שלי מתייחסים אלי עכשיו כאל אויבת שלהם", אומרת טיארה. "אחד מהם בא אלי הביתה ואמר לי שאני אפסיק לפגוע בו. הוא אמר שהוא עשה לי טובה שמצא לי עבודה ועכשיו אני פוגעת בו".

כך או כך, התחרות העיקרית של הפועלות הערביות היא מול העובדים הזרים. "החקלאים מעדיפים את התאילנדים", אומרת טיארה. "הם לוקחים עובדות מישראל רק בעונה הקשה, כשחסרים להם תאילנדים. נגמרת העונה - הישראליות הולכות הביתה והתאילנדים נשארים".

הם טוענים שהישראליות לא מחזיקות מעמד בעבודה , שאחרי תקופה קצרה הן נשברות ועוזבות.

"זה שקר. הן עובדות כל הקיץ, בשיא החום, ובסוף העונה מפטרים אותן. זאת עבודה קשה מאוד, כשעבדתי בה כאב לי הגב והראש כל הזמן, אבל עבדתי. לא הייתה לי ברירה".

אולי הם צריכים אנשים שיעבדו 14 שעות ביום ולא שמונה?

"זה נכון, אבל יש נשים שמוכנות לעבוד משמרת שנייה. המצב הכלכלי מכריח אותן. משאירות את הילד אצל הסבתא, או במעון שמתחיל בחמש בבוקר, והולכות לעבוד. שלחנו נשים לעבוד בבתי אריזה עד 12 בלילה, והן עבדו".

אז מה הבעיה של המעסיקים?

"הם מעסיקים את התאילנדים בתנאי עבדות. התאילנדי הוא כנוע, הוא לא בא בטענות כשמשלמים לו 4,000 שקל על עבודה של 12 שעות ביום, הוא מוכן לעבוד כמו מכונה ולא לקחת אפילו הפסקה של חמש דקות, אז החקלאים מעדיפים אותם". 

"אין לי שום דבר נגד התאילנדים", מדגישה טיארה. "אבל אני לא מוכנה לתת יד לכך שינצלו אנשים, ואין הבדל בין תאילנדי שמועסק כמו עבד או ישראלית שהראיס שלה מנצל אותה. זה לא עניין של ערבים ויהודים ותאילנדים, זה עניין של עוול, שפוגע גם בעובד וגם בזה שלא עובד ועושה שם רע למדינה".

התירוצים מתחלפים, התאילנדים נשארים

דני בן שמחון, מרכז תחום חקלאות במען, טוען שהעמותה מדברת עם חקלאים מדי יום, עושה סיורים במשקים פעמיים-שלוש בשבוע, וכל זה - לשווא. "אנחנו בקשר עם מאות חקלאים", הוא אומר. "הם לוקחים אותן לתקופה קצרה, כשיש מחסור בתאילנדים, מעבירים אותן מאחד לשני, וכשהתאילנדים מגיעים - הן עפות הביתה".

"התירוצים משתנים מעונה לעונה", אומר בן שמחון. "הם אומרים 'תחזור בשבוע הבא', 'תחזור בעונה הבאה', ואנחנו זוכרים, וחוזרים, ומגיעים ורואים שהתאילנדים שם והישראליות לא".

אולי הן דורשות שכר גבוה, או מוכנות לעבוד רק בשעות מוגבלות?

"100% מהן מוכנות לעבוד בשכר מינימום. לגבי השעות: רוב המשקים מבקשים עובדים לשמונה שעות ביום בלבד. יכול להיות שהסיבה לכך היא שהם מוכנים לשלם רק 165 שקל ביום, ובגלל זה הם מעדיפים את התאילנדים, שעובדים בשביל סכום כזה 12 או 14 שעות. אבל הבעיה היא שהם פשוט התרגלו לעובדים זולים וכנועים, שאפשר לנצל, לטרטר ולנייד".

"המעטים שמוכנים להעסיק ישראליות, מעדיפים לעבוד עם הראיסים. הראיס גוזר לעצמו קופון שמן על חשבון העובדת, ועדיין, מספק לחקלאי עובדת זולה יותר, כי הוא משלם לה חצי שכר מינימום בלי תנאים סוציאליים ומתחלק עם החקלאי על היתרה, והכל 'בשחור' - בלי כל המסים והתנאים הסוציאליים. הוא דואג להסעה ומסדר הכל, ולכאורה, כולם מרוצים".  

איך ה'ראיסים' הללו מתייחסים לפעילות שלכם?

"הם לא אוהבים אותנו. שמעתי מהם כבר הרבה קללות ואיומים. הם אומרים שאנחנו פוגעים להם בפרנסה, מאיימים עלינו שלא כדאי לנו להיכנס לכפר שלהם. הם גם מאיימים על העובדות, ואומרים להן שאם הם יישארו בקשר איתנו הן לא יקבלו יותר עבודה. הם גם מקיימים את האיומים, ובהרבה מהמקרים הן נבהלות - וזה עובד".

כך או כך, במען מדגישים כי ה'ראיסים' הם לא הבעיה העיקרית של החקלאיות הערביות. "עם כל הכבוד להם, יש לנו רשימה של 1,000 עובדות, ויכול להיות שזה יותר מאשר לכל הראיסים ביחד", אומרת טיארה. "הבעיה היא העסקת הזרים".

מה הפיתרון, לדעתך?

"לא להיכנע לדרישה של החקלאים ולא לתת אשרות כניסה. שיעסיקו את מי שנמצא כאן עד שנגמרת לו האשרה, וזהו. וגם שיחמירו את האכיפה נגד מי שמעסיק אנשים בצורה נלצנית ופוגעת. ברגע שיעשו כך, יתברר פתאום שיש ישראלים שרוצים לעבוד בחקלאות ויש חקלאים שיכולים להעסיק אותם".