ועידת קנקון נפתחת - וכולם שאננים

שנה חלפה מאז הועידה ה-15 של אמנת האקלים של האו"ם בקופנהגן. היום ייפגשו נציגי כ-200 מדינות בוועידה ה-16 בקנקון, וזה זמן טוב לסיכום שנת האקלים 2010.

מצב האקלים ממשיך להידרדר, נאמן למתווה שנצפה בידי המדענים מזה עשרים שנה ויותר. הסטטיסטיקה הגלובלית המלאה ל-2010 תתפרסם רק בתחילת 2011, אך כל הסימנים מראים שהשנה הנוכחית עומדת להיות מתמודדת עקשנית על התואר המפוקפק של השנה החמה ביותר מאז תחילת המדידות במאה ה-19.

אפריל 2010 היה האפריל החם ביותר בהיסטוריה, ומחצית השנה הראשונה (ינואר עד יוני) גם כן – כמו גם חודש יוני עצמו.

המודעות העולמית למשבר האקלים ספגה מכה צורבת בקופנהגן ומתקשה להתאושש מאז. מפלס הדאגה ירד, מפלס השאננות עלה.

ההתעוררות האוניברסלית לקראת הוועידה בקופנהגן, הציפיות העצומות שהתעוררו, סיום הוועידה בקול דממה דקה והמצב הפרדוקסלי לפיו הכשלון לא השפיעה על שיגרת היומיום של רובנו כפרטים - כל אלה אחראיים לאשליה המתעתעת כאילו אין קשר בין ההחלטות של היום לעתיד של מחר ומחרתיים.

הפוליטיקה של האקלים

ההתגוששות הגלובלית בין ארה"ב של עידן אובמה לבין סין עתירת הפחם והצומחת במהירות, אינה מראה סימני התמתנות. הניסיון של אובמה לסגור עסקת אקלים עם הסינים שבועיים לפני קופנהגן, לא עלה יפה. גם עתה הסיכוי להסכמה בין שתי המדינות, שביניהן אחראיות ל-45% מסך פליטת גזי החממה העולמית, הוא לא ריאלי בעליל.

האיחוד האירופי, שב-2007 בבאלי היה המנוע העיקרי מאחורי היוזמה להסכם אקלים חזק שיחליף את פרוטוקול קיוטו ב-2013, הוא כיום צל חוור של עצמו בכל הקשור לאקלים.

הזירה הפנימית בארה"ב, שבעידן אובמה היו מי שחשבו שהיא המקום שממנו תבוא הישועה - אינה ברורה. מצד אחד, החקיקה האקלימית ניסתה להביא בסוף 2009 להסדרים של סף עליון וסחר בפליטות (cap and trade) אך היתה חלשה מאוד והתרסקה בקונגרס לחלוטין, כשאובמה מסרב להטיל את כל כובד משקלו האישי ולהילחם עליה.

מצד שני החוק הקיים מאפשר למשרד הגנת הסביבה האמריקני להתנות אישורים למפעלים גדולים כמו תחנות כוח בעמידה בתקן מחמיר של פליטת גזי חממה, והוא נוטה לעשות זאת. הדבר מקשה כיום מאוד על מי שרוצים להקים תחנות כח חדשות פולטניות.

כל חצי שעה מותקנת טורבינת רוח

בכל האמור למשק האנרגיה, תחנות כח לייצור חשמל מהוות כיום המקור של כ-50% מפליטת גזי החממה בעולם כיום. לצד זאת, ההתפתחות העיקרית של 2010 היתה דליפת הנפט הענקית במפרץ מקסיקו, שהבהירה לרבים את המחיר היקר שאנו משלמים על התלות העמוקה בנפט ובלקים מחצביים אחרים.

חיפוש האלטרנטיבות לדלק מחצבי הפך בשנה האחרונה לתעשייה גדולה. החדשות הטובות הן ששיעור האנרגיה שמיוצרת ממקורות מתחדשים, בעיקר סולארי וטורבינות רוח, נמצא בעליה מתמדת. כך למשל, טורבינות רוח מותקנות ברחבי העולם בקצב של אחת בכל חצי שעה. שליש מהן, אגב, בסין.

מאזן הפליטות הגלובלי

במהלך 2010 היתה ירידה של 1.1% בסך פליטת גז החממה, בחישוב גלובלי. הסיבה העיקרית לכך היתה המשבר הכלכלי הגלובלי, שהקטין את צריכת האנרגיה.

בארה"ב למשל, סך הפליטה ב-2010 ירד ב-6.5% ביחס ל-2009. ביפן היתה צניחה של 11.8% ובבריטניה של 8.6%. בסין, לעומת זאת, עלתה הפליטה השנה ב-9% ביחס לשנה הקודמת.

הירידה במערב אירופה ובארה"ב משפרת את היכולת שלהן לעמוד ביעדי צמצום שהן התחייבו אליהם מיד אחרי קופנהגן. האיחוד האירופי, למשל, יוכל לעמוד ביעד של קיצוץ פליטות ב-20% עד 2020, ואולי אפילו לקצץ באופן שאפתני יותר.

הצפון למען הדרום

אחד ההישגים היחידים בקופנהגן היה ההתחייבות של ארה"ב ומדינות מתועשות אחרות, להקדיש 100 מיליארד דולר בשנה לקרן אקלים שמטרתה לעזור למדינות הדרום העניות להתמודד עם פגעי המצב האקלימי הפוסט נורמלי הצפוי.

במהלך 2010 התנהלו שיחות שנועדו להפוך את ההתחייבות הזו למהלך אופרטיבי ממשי, וייתכן שבתחום הזה נראה תזוזה של ממש בקנקון. בינתיים, נקודת האור בתחום הזה היא נורבגיה, שהתחייבה להעביר מיליארד דולר מקרן הכנסות הנפט המפורסמת שלה לטובת ריסון בירוא יערות באינדונזיה.

מתוך "הוֹמוֹ קוֹמְבּוּסְטַאנְס - האדם השורף " - הבלוג של פרופ' דני רבינוביץ המוקדש להתחממות הגלובלית ולשינוי האקלים. את הפוסט המלא תמצאו כאן.