לא יכולה להיות אהבת אמת בין שני גברים?
הבחור על רחבת הריקודים אמר שאנחנו יותר מדי דומים אחד לשני, ואין אשה שתאזן את האהבה, שגם ככה נגמרת מהר מאוד, במיוחד כשאין ילדים שצריך להישאר יחד בשבילם. הוא חשב שזה טוב, כי סטרייטים נשארים יחד גם אחרי שהתשוקה מתה, אבל אנחנו יכולים לחיות בתשוקה כל החיים שלנו
יום ראשון, כבר לא בא לי קשר ולא מעניינת אותי אהבה. לארבע האותיות האלה יש מערך שיווק טוב, שיוצר רושם של תהילה מנצנצת. אבל, לא ברור לי בשביל מה להוציא את כל הכוחות הנפשיים ולעבור טלטלות שמתישות את הגוף, שממשיך לזוז רק מכוח האינרציה.
אני עייף מהמרדף אחר האהבה, אהבה ש"כזאת" אני מתכוון, בין גבר לגבר, שאינה מניבה פירות חיים אלא רק מוות ותסכול. לפני שאני ממשיך ושם את הלב שלי שוב על לוח ההימורים של תל אביב, אני חייב לקבל תשובות מכוהני האהבה הגדולים, או למצוא חברים שנמצאים במצב שלי, שיידעו להסביר לי את הדברים.
עבר די הרבה זמן מאז שהבלונדי זרק אותי באכזריות מהמיטה שלו. הוא הציע שנהיה "סתם חברים", ואני, בעיקר בגלל המשיכה אליו, אימצתי את ההצעה בשתי ידיים. זה אולי לא מהלך חכם, אבל לא היה לי משהו יותר טוב לעשות. אחרי כמה טלפונים וסמסים להם הוא לא ענה, הצלחתי לקבוע איתו לבסוף באחד מהמועדונים שהוא פוקד ממילא.
הוא אירח תייר שוויצרי אצלו בדירה, ותכננו לצאת שלושתנו כדי להכיר לאירופאי קצת דראג ציוני. הם היו אמורים לפגוש אותי לקראת חצות, אבל כשרציתי לאסוף אותו הוא שוב לא ענה, ומצאתי את עצמי יושב על ספסל ברוטשילד לבד, מחכה לו.
הפסל של דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב וגם נודיסט נודע, הביט בי בביקורתיות בזמן שאני מתקשר לבלונדי בפעם החמישית הלילה. "אתה נהנה שמתעללים בך. מזוכיסט. אם הוא היה נדלק עליך, לא היית שם עליו", יכולתי לשמוע אותו מלגלג במוחי.
קמתי, ואז הוא שלח את ההודעה: "החלטתנו להישאר בבית, היו לנו דברים יותר טובים לעשות, ביי". לא נותר לי אלא לאחל לצדדים שייהנו לתפארת מדינת ישראל, ושיהיה אור לגויים.
שוב מצאתי מקלט על הבר במועדון
יום שני. האקס התקשר, רצה לעשות שיחת פרידה מסודרת בבית קפה ברוטשילד. כשאנשים עוברים ושבים מולנו, הוא אמר דברים לא פשוטים, והוא צדק. הזמנתי עוד כוס מים קרים, שיעזרו לבלוע את העלבונות שהוא הטיח בי, אינקוויזיציה של רגשות אשמה.
"נכנסתי לדיכאון בגללך, עברתי ימים איומים", הוא הצליף. ואחרי שמסר לי פירוט מדוקדק של כישלונותיי הוא שוב ביקש שנחזור. ניסה לשכנע אותי, הבטיח שאני אשתנה ושגם הוא ישתנה.
גם הפעם מצאתי מקלט במועדון הסמוך לבית הקפה, יושב על הבר, במקום להתמודד. אני נהנה מתשומת הלב שאני מקבל מגברים בגיל העמידה. מפלרטטים, מזמינים לי משקה, ומתחלפים שלמרות השיחה הקולחת, סקס לא ייצא ממני.
ברקע שירי פופ קליטים. הזמר הבריטי ההוא שר על רגשות, והבלונדי רוקד על הבמה לצליליו. איזו צביעות, הוא לא בכלל לא מבין מה משמעות המילה, בזמן שעדר מעריצים רוקד לרגליו, סוגד לעגל הזהב. עכשיו תורי להסתכל מבחוץ בלגלוג עליהם, וגם קצת על עצמי.
ראיתי שהוא הבחין בי, אבל העדיף להתעלם. התקרבתי כדי להגיד שלום, והוא נראה מתוח כאילו אני קצין ממחלקת נפגעים. הנהנתי לו עם הראש וזכיתי בקידה מנומסת בתגובה, שאחריה חזר מייד לשיחה שלו עם אחר.
המסר של הבלונדי הובן. אין עם מי לדבר.
עצמתי עיניים ולקחתי את הכדור שהוא נתן לי
"למה אתה עצוב? תרקוד!" הפציר בי בחור רזה, כשהוא מלטף וגורר אותי לרחבה. "פשוט היתה לי שיחה עם האקס. קצת מציק לי".
בלי להכיר את הסיפור הוא אמר בזמן שרקד לצלילי הפופ המתוק: "בגלל זה אני לא נכנס לקשרים, לא יכול להיות חיבור אמיתי בין שני גברים. אנחנו יותר מדי דומים אחד לשני, אין אשה שתאזן. אהבה נגמרת מהר מאוד, ואין ילדים משותפים שבשבילם צריך להישאר".
"זה נורא עצוב", עניתי.
"למה עצוב? סטרייטים נשארים ביחד גם אחרי שהתשוקה מתה, אבל אנחנו יכולים לחיות בתשוקה כל החיים שלנו. אתה כזה חמוד, בשביל מה אתה צריך את זה? אתה הומו, אתה חופשי, אין לך שעון ביולוגי מתקתק. תהנה, יש לך ממה".
לא נותר לי אלא למלא אחרי הציווי ולקדש את הרגע. רקדנו, איבדתי את עצמי לאורות הדיסקו. טעמתי אותו, כשנצמדתי אליו הרגשתי אותו, את אגלי הזיעה שלנו משתרבבים יחדיו. "תעצום את העיניים ותוציא את הלשון", הוא ביקש ואני לא היססתי.
הוא שם לי כדור בפה וגם לו. שאלתי מה זה והוא ענה "סם האהבה, אקסטה", ובלעתי. הרגשתי כאילו אני מוצף בים של אהבה על ידי הסובבים אותי. היה נדמה שאפילו הבלונדי שלא שם עליי קצוץ אהב אותי.
הגוף של הרזה היה רך ועמוק. השיער הארוך שלו היה גלי ונעים. שתינו מים קרים לרוויה, וכל לגימה ממשקה החיים היתה כמו לגימה ממשקה האלים. כשיצאנו החוצה תל אביב היתה יפה יותר מאי פעם, ואני לא ידעתי מנוחה. לא מספיק לקפץ, מנשק אותו ברחוב, לפני כולם. לא היה לי עבר ועתיד, רק הווה.
אלו היו ארבע שעות של אורגזמה
רק כך הכדורים הצליחו לשבור לי את הארון, יותר מדי בקלות. לרגע הייתי שלם עם מי שאני, אפילו אהבתי את עצמי. עצמתי את עיניי והיינו בני שש שוב, משחקים בין העצים בגן שעשועים קרוב. הירח זרח באלפי צבעים זוהרים, הרוח ליטפה לי את העור. אלו היו ארבע שעות של אורגזמה.
הייתי עייף אבל עדיין מלא אנרגיה, רציתי לדהור עד הסוף, שלא ייגמר לי הלילה. הלכנו אליו, ושכבנו. שכבנו כאילו אין מחר. אפשר להעביר חיים שלמים כאילו אין מחר, אבל המחר הגיע.
עוד יש לי חתונה הערב, של חברה דתייה. לא רציתי ללכת ולזרות עוד מלח על הפצעים שלי. האירוע במרחק שעתיים וחצי נסיעה מהמרכז, וכמעט ונרדמתי על הכביש, אך הכל נשכח כשהגעתי. גם הייתי בא מאנטארקטיקה זה היה שווה כדי לראות את הכלה היפה בשמלתה הלבנה.
בתוך חצי שנה נישאו שניהם זה לזו, לאהבתם הראשונה. באותו ערב היו בתולים, הם אפילו שמרו נגיעה, ולא למדו עדיין את הסודות המתוקים של הגוף. בפגישה לאחר שבוע שלא התראו לפי המנהג, הוא לחש לה: "כל כך התגעגעתי. מהיום אני לא אעזוב אותך יותר לרגע. אני אהיה איתך ביחד עד שנמות".
"נמות ביחד", היא השיבה לו במסירות והוסיפה: "מעכשיו נהיה הכי מאושרים. נעבור הכל ביחד. כשאתה איתי אין בי יותר פחד, אין בי יותר כאב ובדידות". במהלך החופה הזוג המאושר נראה באקסטזה מטורפת, שהזכירה לי שילוב מוזר של חיוך מעישון קנביס, עם מבט של אסיד. אבל זאת היתה רק אהבה, טבעית, טהורה ומרוכזת.
רציתי להיות בתול שוב
בחצות הוסרו חומות ההפרדה בין הנשים לגברים, והצעירים ואני ביניהם, השתלטו על הרחבה. הכלה ליטפה את הלחי של אהובה בעדינות, בהיסוס, לא יודעת בדיוק מה לעשות. בתנועות שלה, נראה כאילו היא מחכה כוכבות הוליוודיות, כי היא עדיין לא מכירה את זה מעצמה. "איזה כיף, שאפשר לגעת בך סוף סוף, מתוק שלי, יפה שלי, אהבה שלי".
רציתי להתחלף עם החתן. להיות בתול שוב, נקי מחוויות והתנסויות, נקי מצלקות ומסוגל לאהוב באמת. אני מסתכל מהצד, מזיל דמעה לבד. שוב אני וצלילי הדיסקו, זה כל שנותר לי, ללא פנימיות. רק גירויים חיצוניים.
בדרך חזרה מהחתונה, ברדיו שוב משמיעים את אותו זמר בריטי. הפעם הוא שר על חיפוש אחר אהבה עילאית. אני מנסה לחשוב אם אהבה תוכל להציל אותי מעצמי. ואיפה לעזאזל אני אמצא כזאת, רק בכדורים?
הזמר שואל באדישות את מאזיניו, מהם מחפשים באמת. הוא מציע בן זוג, להתעלל בו ולהעריץ אותו. אני יודע את התשובה לגבי עצמי: אני רוצה להתעלל ושיתעללו בי בחזרה. "אהבה תרפא את הכאב והפחד. אתם מאמינים?" הוא שואל, ואז קובע: "אתם מוכחים להאמין". ולא מרפה ממני, כאילו הוא רודף אותי: "אתה תשרוד? אתה חייב לשרוד".
