משימת חיפוש הזוגיות נעשית קשה יותר עם הזמן
המציאות, או התסביכים הפסיכולוגים שהביאו לכך שהבחירה בבת זוג תהיה רק לקראת גיל 40, כופים על סער שיינפיין ועל אחרים כמוהו לקצר למינימום את הזמן לחיים זוגיים ללא ילדים. השעון הביולוגי המתקתק של האשה, וגם של הגבר, השעון החברתי שמראה שכולם כבר בילד השני והשלישי ואתה מזמן לא בקצב שלהם. מחשבות על רווקוּת מאוחרת
צריך זמן כדי להתוודע
עו"ד סער שיינפיין, בן 38, יוצא "האח הגדול", מתאר בצורה מייצגת ואמינה את הקונפליקט הלא פשוט של רווקים מצליחים. כרווק הוא נהנה מאוד מהעצמאות שלו, מחוזר ומצוי בקשרים שטחיים וזמניים עם נשים כל הזמן. הוא מקנא באחותו ובחברו הנשואים באושר, וליבו יוצא לילדים. הוא כבר בשל לאבהות, אבל לא יכול להתגבר על הפחד העצום שלו לטעות בבחירה, להתחרט לאחר זמן, ולסיים כגרוש – מעמד שנחווה על ידו ככישלון, תדמיתי ופסיכולוגי כאחד. לרגעים הוא נראה מאושר, בטוח בעצמו, שמח בחלקו ושלם עם הבחירה שלו להישאר לבד, בינתיים, אבל ככל שהראיון נמשך והוא נפתח יותר – מתגלה עד כמה הוא עצוב, בודד, ובעיקר לא בטוח בעצמו וביכולת שלו לבחור כמו שצריך. בשיחה גלויה עם חברה נשואה ואם לילדים, עורכת דין גם היא, מספר שיינפיין שרצה ארבעה ילדים. "מתי תספיק את כל זה? אתה כבר בן 38" היא מקשה עליו. "מה הבעיה?" הוא עונה, "אני אתחיל בגיל 40, ועד 45 יכול להספיק להביא את כולם"....
מה חסר בתמונה שמצייר שיינפיין, כמו הרבה אנשים אחרים בגילו, שמחפשים זוגיות בגיל לא כל כך צעיר?
זמן.
המציאות, או התסביכים הפסיכולוגים - איך שתרצו לקרוא לזה - שהביאו לכך שהבחירה בבת זוג תהיה רק לקראת גיל 40, כופים על סער שיינפיין ועל אחרים כמוהו לקצר למינימום את הזמן לחיים זוגיים ללא ילדים. השעון הביולוגי המתקתק של האשה, וגם של הגבר, השעון החברתי שמראה שכולם כבר בילד השני והשלישי ואתה מזמן לא בקצב שלהם, השעון המשפחתי הלוחץ, והשעון הפנימי שקשור לתפישות והציפיות הפנימיות שלהם מעצמם – כל אלה דוחפים את הזוגות האלה, שלא מזמן נפגשו, בסוף שנות ה-30 לחייהם, לזוגיות קצרצרה ומעבר מהיר לשלב הבא, הורות.
פרק הזמן ששני בני הזוג מבלים יחד לבד, כזוג צעיר ללא ילדים, נראה לרבים בגילים האלה מיותר או לא מספיק משמעותי. חושבים שאפשר לכווץ אותו, לקצץ אותו, או פשוט לדלג עליו, מתוך מחשבה שאת כל הדברים שצריך לעשות בזמן הזה – אפשר לעשות אחר כך, "תוך כדי" ההורות והמשפחה.
אז זהו שלא.
המשימות הפסיכולוגיות שמוטלות על כתפי זוג צעיר בתחילת הדרך הן כבדות משקל, וכדי להשיג אותן צריך זמן. לא מעט זמן. אחרי הכיף הראשוני, ומעבר לכל הפאן הכרוך בלהיות יחד, הזוג הצעיר צריך ללמוד להכיר זה את זה, את החולשות, את הפינות שאסור להיכנס אליהן. צריך ללמוד לריב, ללמוד לשתף ולהשתתף. צריך ללמוד להתקרב, להיחשף, לתת מעצמך, לקבל, להיות ביחד. זה אולי נשמע כמו משהו שקל לעשות, כמו דברים טבעיים שבאים מעצמם, אבל האמת היא שלא. זה לוקח מאמץ אמיתי מצד שני הצדדים. ומצריך זמן.
המחשבה שאפשר יהיה לעשות את כל זה במקביל להריון ראשון, לחתונה, לרכישת דירה משותפת, או כל אלה ואחרים ביחד – מוטעית. "לכל זמן ועת לכל חפץ", אמר כבר מזמן קהלת החכם, וידע על מה הוא מדבר. ההתרגשויות והלחצים שמלווים את השלבים הבאים באופן טבעי – החתונה, ההריון, הדירה וכל היתר – לא מאפשרים למשימה הפסיכולוגית העמוקה שעומדת בפני זוג חדש ודורשת זמן: להתוודע.
הימנעות במסווה של חיפוש
רנה ורבין, סופרת ועורכת ספרים בת 37, מציגה בעיה שנייה שהמחיש הסרט: תחת המסווה של חיפוש, הצפה ומעבר אינסופי מדייט אחד למשנהו, מסתתרת למעשה הימנעות. מנגנון ההימנעות מקירבה, אינטימיות וקשר זוגי הוא מנגנון מתוחכם, שמגיע בכל מיני צורות. כשהוא קיצוני הוא ניכר לעין. אנשים יגידו לך שאתה בהימנעות, ותשמע לא פעם ואריאציות על המשפט "אתה לא באמת רוצה זוגיות".
בצורתה הקיצונית, יש הימנעות קלאסית: לא יוצאים לפגישות, לא מפתחים קשרים, לא מתחילים, ולמעשה לא עושים שום צעד שעלול לקרב לקראת זוגיות, כלומר משתדלים בכלל לא לצאת לרחוב ולא להתקרב לחברת בני אדם. בצורה המתוחכמת יותר, כמו אצל ורבין, ההימנעות "מחופשת". יש אנשים שמחפשים כבר שנים קשרים, עוברים מקשר לקשר, מתמודדים, מנסים, ואפילו מצליחים לתקופת מה, אבל למעשה לא באמת מכניסים את עצמם לחיים זוגיים. גם אם נדמה להם שהם "בתוך המשחק", למעשה הם לא באמת עובדים. הכל מחופש ולמראית עין. המנגנון פה כל כך מתוחכם, שלפעמים הם עצמם לא מודעים אליו כלל. אם תשאל אותם, הם כנראה יגידו שהם רוצים זוגיות, אבל אם תנסה לבדוק לעומק תגלו פערים בין הסיפור לבין העובדות.
החיים בימינו מזמנים אינסוף אפשרויות לאנשים לשימוש במנגנון ההימנעות. אתרי ההיכרויות רק מחזקים את התחושה שמעבר לפינה נמצא האחד והיחיד לו חיכית, והתרבות האונליינית מעודדת אותנו למהירות, רפרוף ומינימום השקעה רגשית בדרך.
אולי הרעיון של "לנצח נצחים" כבר לא מתאים?
רנה ורבין מפחדת לקשור את עצמה לזוגיות, כי היא לא לגמרי מאמינה שהשיטה הקלאסית עובדת בימינו. היא שואלת את עצמה, ובדרך גם אותנו, שאלה מטרידה: אולי בימינו, כמו שנהוג להחליף עבודות כל שלוש-ארבע שנים, וזה בסדר, צריך גם להחליף זוגיות? אולי הרעיון של "לנצח נצחים" כבר לא מתאים למאה ה-21?
ורבין מתוחכמת ועוקצנית, למודת נסיון חיים ולכאורה בעלת מודעות נפשית עמוקה. אבל עד כמה היא באמת בודקת את עצמה בדרך אל הזוגיות? עד כמה היא שואלת את עצמה לעומק ובכנות למה היא לבד בגיל 37? המשפטים האחרונים של הסרט הם מפיה. היא מספרת שפעם היתה חייבת לקרוא כל ספר שלקחה לידיה עד הסוף ("התחלתי ולכן אסיים") גם אם הוא משעמם אותה. עם השנים הבינה שמותר גם לעזוב ספרים באמצע: "אני חושבת על עצמי שאני אינטליגנטית, אני מבינה בספרים, אז אם הספר לא מעניין אותי – אני סוגרת אותו ועוברת הלאה, ולא חושבת בכלל שזו הבעיה שלי. זו כנראה לא אשמתי אלא אשמת הספר!" היא מסכמת.
פחד ממחויבות וצורך בחופש ומרחב אישי
אירנה שולמן, בת 38, רקדנית, שחקנית ופנטומימאית, עלתה מאוקראינה לפני 19 שנים, והיא ממחישה את הסוג השלישי של בעיות בחיפוש זוגיות שמעלה הסרט. היא עסוקה, היא מלאת עבודה, והיא לא בדיוק שמה לב איך עבר עליה העשור האחרון. על פניו נראה שהיא מאוד רוצה בקשר וגם מאמינה בו. "אבא שלי הכיר את אמא שלי כשהגיע אליה, לתקן כסא" היא מספרת, "קשר יכול להתחיל בכל מקום". אבל מאחורי האופטימיות הזו והפתיחות לכאורה מתגלה לאט לאט בחורה שמאוד קנאית לחופש שלה. היא צריכה מרחב, היא צריכה זמן, היא מתעניינת בהמון תחומים, בעיקר סביב נושאי אמנות, וקשה לה להאמין שמישהו אחר יוכל לחלוק איתה את אותם תחביבים ואותו עניין.
בחופשות הרבות שלה בחו"ל היא מרגישה את החוסר בזוגיות, בעיקר כשקשה לה למקד את המצלמה ולצלם את עצמה ואת הנוף בו זמנית. אבל אנחנו לא שומעים בשום רגע שחסר לה בן זוג על מנת לחלוק איתו את החוויות שהיא חווה. יש הרבה אנשים שלא יכולים לראות הצגה או נוף מרהיב, בלי שיהיה לידם מישהו שיראה איתם, ירגיש כמוהם, יהיה עד שלהם ושל החיים שלהם. שולמן מאוד רחוקה מזה. למרות (ואול דווקא בגלל) שגדלה אצל זוג הורים קרוב ואפילו סימביוטי, לה חשובים דווקא החופש והמרחב האישי.
נדמה שאירנה שולמן ואחרים שדומים לה דווקא יכולים להסתדר בזוגיות, אם הם מוצאים בן זוג דומה, שגם לו יש צורך רב בחופש ומרחב אישי. אבל שיחה עם חברותיה השחקניות מגלה שגם כשיש לה בחור – היא ממהרת להתרחק ממנו לכמה חודשים טובים, לנסוע לחו"ל, לקחת מרחק, להיעלם... נראה שהפחד ממחויבות ותחושת החנק שמלווה אותה בתוך הזוגיות עולים על היתרונות שמציעה לה הזוגיות, ולכן היא מתקשה "להתיישב" בתוך קשר משמעותי ארוך ויציב.
לא בנוי לזוגיות
אדם הורוביץ, מוזיקאי ועיתונאי, הוא המבוגר מבין הרווקים שבסרט, בן 45. הוא מגלם את הקצה הקיצוני של אנשים, שאולי בכלל לא בנויים לזוגיות. טוב לו לבד, כיף לו, מתאים לו. הוא לא נראה חסר או מתגעגע לקשר. יש לו מידי פעם קשרים, לעיתים אפילו לא כל כך קצרים, אבל כל הזמן עוברת התחושה שעדיף לו לבד, כי הימצאות של אדם אחר בקירבתו, הופכת תוך זמן קצר לנטל עליו.
יש אנשים שלא בנויים לזוגיות, ולא תמיד ברור מה מקור הקושי, אם הוא מולד או פרי נסיון חיים. אחיו יריב, שמצטלם באחת הסצנות בשיחה יחד איתו, הוא גם כן רווק, אבל כנראה בנוי לגמרי אחרת. הוא מספר על השפעת הגירושים הקשים של הוריהם עליו. הוא מפחד מקשר זוגי – אבל רוצה בו. אדם, לעומתו, בכלל לא מרגיש שגירושי הוריו הכאיבו או הותירו עליו חותם כלשהו, אבל נראה שהיכולת שלו לחיות בתוך קשר היום היא חלקית וחסרה מאוד.
ארבעת הרווקים שבסרט מדגימים ארבעה דפוסים של קשיים להיכנס לקשר ולחיות בתוך זוגיות. חלק מהקשיים אולי זמניים ויחלפו כשיגיע "האדם הנכון", אחרים אולי קבועים יותר ואף קשים. מובן שכל מה שכתבנו כאן הוא בהסתמך על סרט אחד, ערוך וחלקי, ואין להתייחס אליו כאל ניתוח אישיותי עמוק של הגיבורים, שאיננו מכירים כלל. השתמשנו באנשים על מנת להדגים באמצעותם סוגי קשיים שעומדים בפני רווקים בגילים מאוחרים.
בחלוף השנים אנשים מתעצבים, רוכשים ניסיון, חוכמת חיים ויכולת גבוהה יותר להכיר את עצמם ולהבין את הצרכים שלהם. אבל אם נדמה לנו שזה מקל עליהם בחיפוש קשרים וזוגיות, הרי שהסרט "סטטוס: רווק/ה" בא להדגים לנו שלא רק שזה לא כך, אלא אולי אפילו ההיפך. משימת חיפוש הזוגיות הופכת להיות קשה יותר ויותר עם הזמן.
ואולי ההסתכלות על כניסה לזוגיות שמגולמת במילה "להסתדר" היא נורמה חברתית שלא מתאימה לכל אחד, נורמה שהולכת ומשתנה לנגד עינינו, והארבעה מהסרט הם חלוצים שפשוט בוחרים לחיות אחרת...
- יעל דורון וגילי בר, מכון זוגות
