סימנים של הצלחה
למרות המשחק המצוין של חבריו, אחרי צפייה ב"סימני שאלה" סמדר שילוני הלכה לאיבוד בין סדרות הטלוויזיה שבכולן מופיע דן שפירא. ובכל זאת, המתח בתחילת העונה יעשה לכם חשק לעוד
אין לי מושג למה, אבל איכשהו כל הדרמות הישראליות בשנים האחרונות, לפחות בהתחלה, נראות אותו הדבר. אולי זה בגלל שישנם כמה שחקנים שחוצים אותן רוחבית עד שאני כבר לא זוכרת אם דן שפירא הוא הסנוב מ"עספור" או הרווק מ"הצרות שלי עם נשים" או עילוי בתורה דובר יידיש מ"סימני שאלה", שעלתה הערב (ב') בערוץ 2. הבשורה הטובה היא שבפרק השלישי של הסדרה, התחושה הזאת תיעלם, ומשם זה מתחיל לרוץ.
היוצאים בשאלה מתכנסים בדירת מסתור בתל-אביב, עליה הם שומרים בחשאיות אדוקה. שפירא הוא יוצא בשאלה שעזב אשה וילד בעולם החרדי והפך לברמן; גאלה קוגן ניתקה קשר עם המשפחה שלה כי גילתה שהיא עקרה; איתי תורג'מן נתקע איפשהו בתהליך היציאה ובשלב מסוים הוא עוזב את הדירה; יון תומרקין הוא צעיר שנמלט מהעולם החרדי ומוצא מקלט בבית; טל טלמון היא יוצאת בשאלה שהפכה לחשפנית.
כוכבי "סימני שאלה". "החרדים הם הרעים" (צילום: ינאי יחיאל)
כולם מתמודדים בשלב כזה או אחר עם החבלים העבים שכובלים אותם לעולם שבאו ממנו. אנחנו פוגשים אותם בשלב די מתקדם, כשהם כבר מסודרים יחסית, לא סובלים מהקשיים הטכניים מהם סובלים היוצאים הטריים, המתקשים בתפקודים בסיסיים שחילונים לוקחים כמובנים מאליהם. את המקום שנשאר תופסים המאבקים הנפשיים העמוקים יותר, הניסיון להתנתק מהשורשים שממשיכים לרדוף אותך, תרתי משמע.
רשות הדיבור לחילונים
להשעין סדרה על המסלול שעובר אדם שנקרע מאורח חיים חרדי ועובר אל לב המאפליה, להלן תל-אביב, היא משימה לא פשוטה, שכן מדובר במזיגה עדינה של שני עולמות ששרויים בסוג של קונפליקט מתמיד.
שפירא. כמה עוד אפשר לראות אותו (צילום: קרן נתנזון)
רק האנשים שהיו בשניהם יוכלו להעיד אם תצוגת המציאות שאנחנו מקבלים בסדרה היא אמינה. יוצרי הסדרה, עדו דרור ואופיר בביוף, ביססו את התסריט על סיפורים אמיתיים של יוצאים בשאלה מחצרות ליטאיות או חסידיות, המשתייכות לחברה החרדית.
בניגוד ל"סרוגים" או "חיים אחרים", שפתחו חלון לסגנון החיים הדתי, הפעם סביבת החיים שייכת לחילונים, שהם גם קהל היעד העיקרי שלה.
אולי זאת הסיבה שהחרדים לוהקו בכזאת נחישות ל"רעים": האנשים שרודפים את היוצאים בשאלה, תוקפים אותם באלימות. הציבור החרדי עצמו - או לפחות נציג שלו, שולי רנד - כבר הספיק להתעצבן עוד לפני שצפה בפריים אחד של "סימני שאלה", כשגילה ששיר שלו מלווה את הפרומו לסדרה שמציגה באור חיובי יוצאים בשאלה.
לאוזן החילונית שלי, הטקסטים לפעמים נשמעים זרים ולא הרמוניים. אבל אולי זה בגלל שהעולם שנוקז אל הסדרה ואיתו גם השפה שלו, רחוקים ממני כל כך. מהבחינה הזאת, "סימני שאלה" עשתה את הצעד הראשון: לסקרן את הצופה עם עולם שרוב הסיכויים שההיכרות שלו איתו נושקת לאפס.
השאלה היא עד כמה תצליח הסדרה לבטא את המורכבות והניואנסים של הסכסוכים הפנימיים והחיצוניים של הדמויות, ולשכנע את הצופים במורכבות הזאת. מבחינת המשחק, דרור קרן (צלע שלישית במשולש האהבה הכולל אותו, את גאלה קוגן ואת דן שפירא) ואיתי תורג'מן מפגינים משחק מעולה, והרגעים שהם מופיעים על המסך מרגישים כמו הדבר האמיתי.
יון תומרקין וגאלה קוגן מפתיעים ברעננות שלהם, ומצליחים לעורר אמפתיה. הקצב בסדרה תופס תאוצה בזכות סוג של עלילת מתח, אבל הוא מצליח לשלב גם את הדרמה הנפשית שעוברת על הדמויות, ואולי השילוב הזה - יצליח להחזיר את הצופים גם לפרקים הבאים.
