"סימני שאלה" נשארים לנצח
מי שחזר בשאלה, לעולם לא יהיה חילוני אמיתי - הוא יגלה בורות בניואנסים של שיחות אגביות, יחוש חוסר נעימות מול מיניות מתפרצת או יגלה אי-נוחות כשיתבקש לשים כיפה. כי אנו הדתל"שים, יצאנו מהדת - אבל היא לא ממש יצאה מאיתנו
צלילי הפיוט "אזמר בשבחין" בסצינת סעודת השבת של "סימני שאלה" זרקו אותי 18 שנה אחורה, אל ילדותי בבני ברק. כמה תיעבתי את הטקס השבועי המתיש של זמירות שבת בהברה אשכנזית בבית אבא, והנה פתאום אותם צלילים מעבירים בי צמרמורת של עונג מהול בכאב. מצאתי את עצמי ממלמלת את המנגינה המוכרת, חוזרת למחוזות הבלתי-צפויים של נוסטלגיה מתוקה.
הסצינה הזו שבה חבורת היוצאים בשאלה יושבת סביב השולחן, שרה ומעשנת סיגריות, מתמצתת בצורה מדויקת להפליא את התחושות האמביוולנטיות שאני וחבריי, פליטי המגזר הדתי, רוכשים לעולמנו הקודם. אחרי ככלות הכל, מדובר ביחסי אהבה-שנאה מובנים.
אנו, המטלטלים יום-יום בין אמונה לכפירה, בין תשוקה לשליטה עצמית, בין גשמיות לרוחניות - הגם שנרחיק לכת ונאמץ לא מעט מה"חילוניות" - לעולם לא נהיה שם לגמרי, חילונים במלוא הדרנו. תמיד ננהל דיאלוג נוקב עם חיינו הקודמים, לטוב ולרע. תמיד נהיה בתכתובת הדדית עם הנורמות השנויות במחלוקת, על אף שהן שייכות לאותו עולם חשוך, כביכול, שברחנו ממנו. תהום עמוקה שוררת בינינו לבין העולם החילוני. תהום שבתוכה חוויות ילדות ייחודיות, שפה פנימית משותפת, רסיסי זיכרון והרגלים מבית.
בוסית, את "ערה?"
כך, למשל, עד היום, על אף שאני מתגוררת בשכונה חילונית, יש לי אינסטינקט מגונה ללכת על הכביש בשבת - זכר לימי בני ברק העליזים. וכשאני מזדמנת לעיר הולדתי החרדית, שברחובותיה ירקו לי בפנים וקראו לי "שיקסע", שממרפסותיה נזרקו עליי שקיות מים ברחוב כשצעדתי עם לפיד במצעד של בני עקיבא (ממש כמו בסצינה של אלי ובנו תולי) - אני מתמלאת בתחושה אבסורדית של שייכות. הקולות מוכרים, הדינמיקה ידועה, ויש לי ביטחון שאני
המפגש של כל דתל"ש מצוי ואפילו דתי לייט, עם השיח החילוני המשוחרר והמודרני - תמיד מלא בסימני שאלה. אנחנו מתגלים לא מעט פעמים בבורותנו, מתקשים להבין את הסאבטקסט והניואנסים בשיחות אגביות, מוצאים את עצמינו מובכים לעתים נוכח מיניות ופתיחות מתפרצת מדי. זה יכול לבוא לידי ביטוי בסימוס תמים של "ערה?" לבוסית בשעה מאוחרת בלילה, או בחתונה חילונית טיפוסית, כשכולם מתחילים לרקוד סלואו, ואין לנו מושג איך ולאן מזיזים את הגוף.
גם לאחר תהליך ההסתגלות לחברה החילונית, חלקנו עדיין יסתובבו עם גיבנת של עקרונות בית-מדרשיים דיכוטומיים בסגנון "הכל או כלום", שיסגירו את מגזר המוצא. דתל"ש מצוי יחוש אי-נוחות כשיתבקש לשים כיפה בחתונה או במקום קדוש, שעה שאדם חילוני מבית יראה בזה מחווה פשוטה שאינה מעמידה את "חילוניותו" בסכנה. פשרנות הינה מושג שלא יורד לנו בגרון, לא אחרי שהורגלנו במשך שנים לחשיבה אבסולוטית, לפיה לכל דילמה הלכתית - יש פסק הלכה.
מצד אחד, ניצבות שנות חיים של לימוד ופלפול, של קהילתיות ושל דרך חיים ברורה שמיוחסת לה משמעות גדולה, ומן הצד השני - חיים של חופש אישי, תרבות אוניברסלית ובחירה. הקונפילקט ביניהם יהיה לעולם מנת חלקו של הדתל"ש. כנראה שאפשר להוציא את הדתל"ש מהישיבה, אבל אי אפשר להוציא את הישיבה מהדתל"ש.
בעט, ילדי, בעט
המתח הזה מגיע לשיא עם חינוך הדור הבא. לפני מספר שבועות הזדמנתי לעשות שבת ביישוב דתי-חילוני ליד ירושלים. לא הופתעתי לגלות שהיישוב הדתי-חילוני הוא בעצם יישוב של דתיים ודתיים לשעבר, שבחרו לגור ביישוב מטעמי חינוך, "כדי שהבן שלי לא יבחר את בחירותיו מתוך בורות וחוסר
ידע", כפי שהסביר לי אחד מהם.
כי אנו הדתל"שים, בהרבה מקרים, לא רוצים לחנך את ילדינו להיות חילוניים. אנחנו רוצים לחנך אותם להיות דתל"שים. ואיך נוכל להעביר להם את האג'נדה הדתל"שית; איך נפתח בהם את המרדנות הנדרשת, הספקנות הבריאה, ה"חוצפא יסגא" אם תרצו, אילולא יעברו, ממש כמונו, ביי-דה-בוק, את כל התחנות הנדרשות? אילולא ירכשו את הידע הדרוש בשביל לפתוח מערכה מאוחרת עם אלוהים, ולהחליט איפה הם מכניסים אותו בחיים, אם בכלל?
בפרקי אבות מזהירים אותנו מפני בורות כלפי הכופרים בדת - "דע מה שתשיב לאפיקורס". האינטרפרטציה הדתל"שית תהיה לחנך את בנינו – "דע מה שתשיב לתלמיד חכם".
לפנייה לכתב/ת 
