מכיכר הלחם - לכיכר העיר
אל שוועת הגר, היתום והאלמנה מצטרפים כעת קולות חדשים - של מעמד הביניים. מאז משה רבנו נבחנו מנהיגים טובים ביכולתם לשמוע את הזעקה, ואם מנהיגינו לא ישכילו לפקוח את אוזניהם, יעלו הקולות מכיכר העיר
שלושת אלה נתפסים כחוליה החלשה במרקם החברתי, מכיוון שאין להם גב אישי, כלכלי או חברתי. אין להם כוח פוליטי. לגר אין חברה טבעית שממנה הוא צמח; לאלמנה אין בעל על כל המשתמע מכך נפשית, משפחתית וכלכלית, וליתום אין אבא על כל הנגזר מכך.
משום חולשתם, רגישותם ופגיעותם של אוכלוסיות אלו, מזהיר הקב"ה את החברה: הם יהיו המבחן שלכם. קחו עליהם אחריות. במידה ותתעלמו מקול הזעקה העולה מהבתים ומהרחובות, אני אפרע מכם באופן קשה: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (שמות כ"ב).
פצצה מתקתקת
אחת המסקנות העולות מאירועי התקופה - בין אם בכיכרות קהיר או בתחנות הדלק בישראל - היא
שעוולות סופן להתפוצץ, במוקדם או במאוחר. פערים חברתיים וכלכליים בלתי נסבלים, משולים לפצצה מתקתקת הממתינה לבוא יומה, ומשזה יגיע – יבוא הפיצוץ בקול רעש אדיר.
כבר משה רבנו החונך את יהושע הנער, ברדתו מהר סיני, מלמד אותו לנסות להקשיב לקולות העולים מן המחנה: האם זהו קול ענות גבורה, או חלילה קול ענות חולשה. מנהיג צריך לדעת לזהות את הקולות השונים העולים מהשטח, ולטפל בהם מבעוד מועד. החשיבה כאילו ניתן להוביל את הציבור באף, או להכניס את היד לכיסו בכל זמן - הוא ניסיון שסופו הוא המונים בכיכרות.
באופן סמלי ומקרי ביקרתי אתמול בשני מקומות: בבוקר הלכתי לבקר חולה בבית חולים במרכז הארץ, ובערב הייתי בהרצאה בבית שאן, שלאחריה ישבתי לשיחה אל תוך הלילה עם צעירים מהמקום.
בבית החולים ראיתי את הזקנה במסדרון ליד השירותים, חסרת פרטיות ומינימום של כבוד ואינטימיות. היא לא שכבה שם לבד. לידה במסדרון שכב גם בחור צעיר, ועוד גבר בשנות החמישים, ועוד חולים המוצאים עצמם במצב משפיל שכזה. כאילו לא די להם במחלה שבגינה הגיעו לבית החולים, במתח ובכאב - הם צריכים גם לספוג פגיעה בכבוד ובפרטיות.
בבית שאן, בשעת ערב מאוחרת, ראיתי צעירים אחרי צבא מנסים להתחיל את חייהם באיזה עסק קטן, וחשים שכמה שלא יעבדו ויחסכו - הם לא יצליחו להגיע לכלום. המחירים עולים, הפערים מתרחבים, המרחק בינם בפריפריה לחיים במרכז מתרחב והולך, וגם את ימצאו מקור פרנסה כזה או אחר, לא יהיה בו כדי לאפשר מינימום של חיים בכבוד.
גולשים במדרון הכלכלי
בסופו של יום, כשחזרתי הביתה וניסיתי להגדיר לעצמי מה ראיתי בבית החולים ובבית שאן - הגעתי למסקנה שראיתי ייאוש, תסכול ועצבות. ראיתי עיניים כבויות, חוסר אמון בשלטון וחוסר יכולת להתפרנס בכבוד.
אזרחים מיואשים, סטודנטים ממורמרים, אחיות קורסות, בתי חולים עמוסים, זוגות צעירים בלי עתיד, ופערים חברתיים וכלכליים בלתי נסבלים – כל אלה הם פצצה מתקתקת. גם אלה המכונים מעמד הביניים - השכירים הפשוטים שעובדים קשה למחייתם - מוצאים עצמם גולשים אט-אט במדרון הכלכלי החלקלק.
אל שוועת הגר, היתום והאלמנה מצטרפים קולות חדשים, של אלה שבאמת רוצים להצליח ולהסתדר, אבל הגזרות הכלכליות לא מאפשרות להם. המרחק מקיסריה וממגדלי אקירוב, אל בית שאן ואל מסדרונות בית החולים - הולך וגדל, מתרחב ומעמיק. אם לא יישמעו השוועות בזמן, הן יבקעו ויעלו מהכיכרות, ואז עלול להיות מאוחר מדי.
לשמוע אל שוועת העני
מילות הבקשה אותן אנו אומרים בתפילה – "שוועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע" -
מכוונות אומנם כלפי הקב"ה, אבל לא רק כלפיו. לפני שאנחנו באים אליו בתביעה, כדאי שנפנים שהמילים הללו מכוונות, בראש ובראשונה, כלפינו אנו: כלפי החברה, כלפי רשויות המדינה.
הקולות הללו הם המבחן שלנו כחברה יהודית; חברה של צדק וצדקה, חברה רגישה וקשובה היודעת להכיל בתוכה את הגר, היתום והאלמנה, להעניק להם חיבוק של העצמה, ולתת להם את הכוח להמשיך ולחיות את חייהם בכבוד.
לפנייה לכתב/ת 
