90% אבטלה: ביקור במקום הכי עני בארה"ב
בדרום דקוטה חיה קהילה קטנה בת 2,500 תושבים, שזכתה לתואר הלא מחמיא - המחוז העני במדינה. 60% מהתושבים חיים מתחת לקו העוני, ובחודשי החורף 90% מהם אינם עובדים. כיצד מצב כזה קורה ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות"? התשובה, טמונה ככל הנראה במקום מוצאם של בני המקום - אמריקה
בערבות השוממות של מחוז זיבך (Ziebach) בדרום דקוטה , אין דבר קשה יותר ממציאת עבודה בחודשי החורף. זהו המחוז העני ביותר בארצות הברית, שיותר מ-60% מתושביו חיים מתחת לקו העוני.
למרות שהמשבר הכלכלי האחרון, ממנו ארצות הברית עדיין מתאוששת, פגע בכל רחבי המדינה, נתונים מסקר שהתפרסם לאחרונה מראים שבשום מקום המספרים אינם קשים כמו במחוז זיבך - על 2,500 תושביו, רובם אינדיאנים אמריקנים שחיים בשמורה המקומית.
בחודשים הקרים ביותר של השנה, כשעבודות הבניין העונתיות נעלמת והערבות העצומות של דרום דקוטה קופאות תחת השלג, האבטלה בקרב התושבים מגיעה ל-90%.
עוני שנמשך דורות
העוני פורח באדמות האלו במשך דורות. ניסיונות חוזרים ונשנים ליצירת עבודות נתקלו במכשולים עיקשים. המיקום המבודד, התשתית המתפוררת של האזור, אוכלוסיה שרובה לא מקצועית ושבט שנאבק כל הזמן כדי להצליח לעבוד עם עסקים ולמשוך משקיעים, עומדים במרכז הסיפור.
בלי קזינו ובלי משאבי טבע. רק עוני (צילום אילוסטרציה: shutterstock)
בניסיון לשפר את מצבו, חבר השבט למספר יזמים ומוסד ללא כוונות רווח, כדי לנסות וליצור מקומות עבודה ולעודד את האוכלוסייה המקופחת לנסות ולבנות עסקים עצמאיים. "אנשים רבים מאוד עושים הכללה בנוגע לקהילות שלנו ולעוני, ותוהים 'למה האנשים לא עושים שום דבר?'", מסבירה איילין בריגס, מנכ"לית "יזמות שבטית", קבוצת פיתוח שהוקמה על ידי השבט. "זה הרבה יותר מורכב מזה".
שמורת נהר צ'אייני, שנוצרה בשנת 1889, מורכבת כמעט רק מאדמה חקלאית המתפרשת על פני המחוזות זיבך ודואי. אין בשמורה לא קזינו ולא עתודות נפט, וגם לא מקורות טבע זמינים אחרים.
רוב העיירות במחוז זיבך הן מקבצי בתים בודדים הפרושים בין חוות הבקר. משפחות חיות בבתים מטים לנפול, או בקרוואנים מרופטים. מרחוק אפשר לראות את הטלאים שהוצמדו לבתים בצבעים שונים, המעידים על תיקונים שנעשו באופן הזול ביותר האפשרי.
120 ק"מ למקום העבודה הקרוב
משפחות בנות מזל הן כאלה שיש להן חוזים על אדמת השבט ויכולות להתפרנס מגידול בקר. אבל אפשרויות אחרות עבור כמעט כל תושבי המחוז הן נדירות ביותר. כמה אנשים שיש להם עבודות קבועות נאלצים לנסוע לרוב כ-120 קילומטר עד למשרדי הנהלת השבט. מרכזי האוכלוסייה המרכזיים הקרובים ביותר הם הערים ראפיד וביסמארק, כל אחת מהן במרחק נסיעה של כ-225 קילומטר.
כמה מהשירותים הבסיסיים נעדרים מהמחוז, ובמרפאה המרכזית של השבט אין מכשיר CT, למשל, או מחלקת יולדות. בשנה שעברה, סופת קרח עזה גרמה להפסקת החשמל ואספקת המים לחלק מהמקומות במשך שבועות רבים, ובחורף, כבישי החצץ שמחברים בין אזורי השמורה השונים הופכים לבלתי אפשריים לתנועה בגלל הצטברות הקרח והשלג עליהם.
כמעט שישה עשורים לאחר הקמת השמורה, הממשלה הפדרלית החלה לבנות סכר על נהר המיזורי, אבל הפרויקט גרם להצפות וסחף יותר מ-400 אלף דונם של אדמה אינדיאנית. לאחר השיטפונות, העיירה הקטנה "גבעת איגל" (נשר) הפכה למרכז הפעילות של השבט ולמרכז הכלכלי שלו.
"הושמנו פה ע"י הממשלה"
"יש דברים שקרו לנו במשך דורות רבים, אלה דברים שאתה לא יכול לתקן תוך שלוש או ארבע שנים", אומר קווין קקלר, מנהיג השבט. "הושמנו פה על ידי הממשלה, ובעצם ניתנה לנו חתיכת אדמה ונאמר לנו שנצליח כאן".
אבל השגשוג לא הגיע אף פעם. המחוז עומד בראש דירוגי העוני במשך עשור לפחות. בשנת 2009, מפקד האוכלוסין הגדיר את קו העוני על סמך אדם יחיד שמרוויח פחות מ-11 אלף דולר בשנה, או משפחה של ארבע נפשות שמרוויחה פחות מ-22 אלף דולר בשנה.
ב"גבעת איגל" יש מספר עסקים קטנים והם נאבקים כדי לשרוד. בעיירה רק חנות מכולת אחת שנמצאת בבעלות השבט. יש גם כמה בתי קפה קטנים, סניף טאקו וסניף של רשת המזון המהיר DQ, אבל אין שום אולם קולנוע או תיאטרון.
כעת, ישנם כמה יזמים שמנסים לשבור את מעגל הכישלון הזה, והתוצאות הן חלקיות בלבד. סטפני דווידסון ובעלה, ג'ראלד, פתחו עסק לאינסטלציה וחימום בשנת 2000 עם טנדר אחד. עם הזמן החברה שלהם החלה לגדול והם גם שכרו מספר עובדים.
100% הסתמכות על כסף ממשלתי (צילום אילוסטרציה: shutterstock)
אבל כלכלת השמורה, שמעולם לא הייתה חזקה, ספגה מכה קשה מהמשבר הכלכלי. ללקוחות רבים אין יותר את הכסף לשלם עבור עבודה מראש, והדווידסונים נאבקו לזכות בחוזי עבודה בפרויקטים ממשלתיים, כמו בית החולים הממשלתי שנבנה בעלות של 85 מיליון דולר ואמור להחליף את המרפאה המתפוררת. הם נאלצו לפטר כמה מהעובדים ומילאו חלק מהחלל הריק בבניין שלהם על ידי הוספת חנות פיתיונות דיג קטנה ומעדנייה, אבל שום דבר לא עזר.
"אנשים חושבים שאתה עמוד התווך של הקהילה בגלל שאתה בעלים של עסק, וזה החלק הטוב", אומרת דווידסון, "אבל אנחנו לא מרגישים ככה עכשיו בגלל שאנחנו עוברים זמנים כל כך קשים".
קרן הקהילה שלא למטרות רווח השקיעה גם בעסקים וגם בתושבי "גבעת איגל". הקרן מלמדת את התושבים כלים פיננסיים בסיסיים - איך לפתוח חשבון בנק, איך לחסוך בכסף ולנהל תקציב וכיצד לפתח אשראי. "יש לנו פה עולם קטן ומורכב ביותר פה", אומרת טנייה פידלר, מנכ"ל הקרן.
עמדות המוקדנים עומדות ריקות
בלי מגזר פרטי בר קיימא, הכסף הממשלתי נוגע בכל חלק בחיים במחוז. הממשלה הפדרלית משלמת עבור המשרד לענייני אינדיאנים ושירותי החינוך והבריאות לאינדיאנים, שלושה מהמעסיקים הגדולים ביותר בשמורה. העסקים הפרטיים נסמכים על הכסף הממשלתי שמגיע לשמורה.
כספי תכנית התמרוץ הממשלתית משלמים גם עבור בית החולים החדש שאמור לייצר כ-150 מקומות עבודה קבועים כשהוא ייפתח מאוחר יותר השנה. חוזים ממשלתיים אחרים מספקים גם עבודות זמניות.
סיפור הצלחה חלקי אחד הוא חברת "לקוטה טכנולוגיות", שמשכה מוקדים טלפוניים ועבודת עיבוד מידע והכשירה מאות צעירים מאז הוקמה לפני יותר מעשור. החברה מעסיקה כעת מספר חברי שבט, למרות שרוב עמדות המוקדנים עומדות ריקות.
עסקים אחרים של השבט נקלעו למשברים. קקלר, מנהיג השבט הנבחר החדש, התחייב לנסות ולתקן את הבעיות. הוא מסביר כי מנהיגים קודמים דחו השקעות מבחוץ בגלל שחששו מאובדן השליטה השבטית ומהסיכון שיאבדו את עמדות הכוח שלהם.
"זה קשה עבורנו לשכנע אנשים לבוא לפה ולהאמין בנו", הוא אומר, אבל למרות זאת ישנן כמה סיבות קטנות לתקווה. בהמשך השנה צפוי השבט להתחיל לקבל תשלומים מההסכם עם הקונגרס (בסך 290 מיליון דולר) הנוגע לפיצויים על האדמות שנסחפו בשיטפונות של נהר מיזורי.
השבט יזכה לריבית שנתית על כספי הפיצויים החל מהסתיו הקרוב ועל פי אחת ההערכות בשבט, התשלומים בשנה הנוכחית יכולים להגיע ל-75 מיליון דולר. דובר של משרד האוצר האמריקני מסר שהסכום הסופי לא נקבע עדיין.
ובינתיים, קבוצות כמו קרן "יזמות שבטית" וקבוצת הפיתוח, ממשיכות לחפש אחר דרכים ליצירת מקומות עבודה חדשים וסיוע לאלה שנלחמים כדי להסיר מעליהם מכשולים שנוצרו במשך הדורות. "יכול להיות לך כל הלב שבעולם, אבל אתה חייב שיהיה לך כסף מזומן ומשאבים", אומרת בריגס מקרן היזמות. "לכל הדברים הללו יש תפקיד חשוב ביכולת שלנו להשתמש בנכס הכי משמעותי פה, האנשים".
לפנייה לכתב/ת 
