העֲבָדִים הסוציאליים והמתנות לאביונים
יש סמליות רבה בתאריך שבו פרצה שביתת העובדים הסוציאליים - ראש חודש אדר. אולי השנה תהיה משמעות נוספת להיותנו "עם אחד": לא במשמעות המפרידה שנתן המן הרשע, אלא במשמעות המאחדת, כאשר הרבנים יתייצבו לימין העו"סים
שביתת העובדים הסוציאליים יצאה לדרכה ביום א' - ראש חודש אדר ב'. לתחושתי, אין זה תאריך מקרי. במסגרת עיסוקיי אני זוכה פעמים רבות ללוות את עבודתם הקשה, ולעיתים המאוד מתסכלת, של העובדים הסוציאליים.
אותם עובדים מסורים - שהרגישות לצרכיו של הזולת, וההתגייסות לנתינה אין-סופית היא מסכת חייהם – משתדלים, חרף עומס העבודה העצום המוטל על כתפיהם, להקשיב לכל פנייה של מי שזקוק לעזרתם, ולעשות כל שיש לאל ידם, על מנת לתת לה מענה ראוי והולם.
העובדים הסוציאליים למדו, הוכשרו והתמחו במקצועם החשוב, ואחריות אדירה מוטלת על כתפיהם. הם מטפלים בצער הגוף והנפש של הנזקקים להם, אך משתכרים שכר מביש ומבזה.
ערבות הדדית
הרמב"ם (הלכות שקלים, פרק ד, הלכה ז) פוסק ביחס למגיהי הספרים והדיינים שבירושלים, שהיו נוטלין שכרן בכל שנה:
תשעים מנה מתרומת הלשכה, "ואם לא הספיקו להן - מוסיפין להן, אף על פי שלא רצו - מוסיפין להן כדי צרכן, והם ונשיהם ובניהם ובני ביתן".
ראוי להם לעובדי הציבור, מדגיש הרמב"ם, להשתכר שכר ראוי, ואף אם הם מסרבים לקבל תוספת שכר – חייבים האחראים לכך להוסיף להם על שכרם, כך שיוכלו לפרנס את בני ביתם בצורה הגונה ומכובדת.
את ההלכה הזו מצטט הרב שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל (בשו"ת "מנחת שלמה", חלק א' סימן פ"ז), בתשובתו לשאלה האם מותר למלמדי תינוקות לשבות, על מנת שיועלה שכרם. ומסקנתו: "הוא הדין למלמדי תינוקות הממונים לרבים מטעם הציבור, שאף אותם צריכים לפרנס כראוי". וממשיך הרב אוירבאך זצ"ל בתשובתו: "בצדק הם דורשים העלאת השכר בהתאם ליוקר החיים, כי מעיקרא (מהתחלה) לא קצבו להם שכר זה, אלא מפני ששיערו שיכולים להתפרנס בכך. ולכן גם עכשיו צריכים להוסיף וליתן להם שכר כזה, שיספיק לרמת החיים... מכל מקום, בשל ציבור שפיר (יפה) נראה דחייבין לפרנסם בכבוד..."
אם במלמדי תינוקות כך - באנשים ונשים המוסרים נשמתם במטרה לתקן עוולות חברתיות, ולהקל על סבל הזולת - על אחת כמה וכמה!
כדי להרבות שלום
החברה בה אנו חיים זקוקה לעובדים סוציאליים העושים מלאכתם באמונה, לפחות כמו למלמדי התינוקות. אלה גם אלה תורמים את חלקם המשמעותי לעיצוב חברה מוסרית ומתחשבת, אשר אהבת האדם והדאגה לצרכיו עומדים בראש סולם ערכיה.
נראה בעיניי כי אין זה מקרי שאנשים יקרים אלה בחרו להתחיל בשביתתם דווקא בראש החודש בו נחוג את חג הפורים. לאורך הדורות נועדו מצוות פורים לשמר את חוויית ההצלה וההכרה בגודל הנס שאירע, עת זמם המן הרשע "לְהַשְׁמִיד, לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים" (אסתר ג', י"ג).
בחיבורו "מנות הלוי" רואה רבי שלמה אלקבץ במצוות משלוח המנות, מענה ראוי להגדרתו של המן את העם ההיהודי: "כדי להרבות שלום, הפך מה שטען המן הרשע : 'יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד' (אסתר ג', ח')... לכך תיקנו משלוח מנות, כדי להפגין את הידידות בין אדם לחברו".
עוסקים בתיקון עולם
מתנות לאביונים - נתינת שתי מתנות לשני אנשים הזקוקים להן - הינה מצווה מרכזית נוספת בפורים. על היחס הראוי שבין שתי מצוות אלו, כותב הרמב"ם (בהלכות מגילה וחנוכה, פרק ב, הלכה יז): "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים, מלהרבות בסעודתו
ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים".
דומה שאין תיאור ההולם יותר את פועלם של העובדים הסוציאליים, ממילות הזהב בהן בוחר הרמב"ם לסיים את פסק ההלכה: "שהמשמח לב האומללים האלה דומה לשכינה, שנאמר (ישעיהו נ"ז, ט"ו): 'לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים'".
זיכו אותנו העובדים הסוציאליים, בעצם ימים אלה של תחילת חודש אדר ב', בהזדמנות להוכיח שאכן אנו "עַם אֶחָד" - ולא כהגדרתו של המן: "עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד", אלא "עַם אֶחָד" כפי שעמדנו במעמד הר סיני, בקבלנו פני שכינה: "כאיש אחד בלב אחד".
יהי רצון שמנהיגי הציבור האמונים על דרכה של תורה, יתייצבו לימינם של העובדים הסוציאליים, ויעשו ככל הנדרש על מנת להשפיע על מקבלי ההחלטות במאבק צודק וחשוב זה, כך שתוצאות השביתה תהיינה שיקוף של ההערכה העמוקה שחש הציבור כלפי שליחיו, העוסקים יום-יום בתיקון עולם.
לפנייה לכתב/ת 
