כבוד המדינה קודם לכבוד המת
היהדות לא מעודדת פורנוגרפיה של המוות. אך נוכח מאבק התדמית שמנהלת ישראל, אין מקום להתעטף בפריבילגיה ההלכתית הדורשת את כבוד המת. טלי פרקש צפתה בזוועה, והשתכנעה שאלה החומרים מהם עשויה ההסברה הישראלית
לא יודעת מה עבר בראשו של הצלם שנכנס לבית ההוא. כמה רעדו לו הידיים, והאם שאלות של פוזיציה או קומפוזיציה עוברות בראש מול המראה הזוועתי של ילד קטן
עם גרון שסוע. ואיך בכלל אפשר להכריח את האצבע ללחוץ על המתג במצלמה שוב ושוב, מול פריימים מהם עשויים סיוטים.
הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
שנשפך על המקלדת כתגובה לטרגדיה במלא פארה הדיגיטלי, לא יכולתי לראות את ההמשך. לא הייתי מסוגלת, לא עמדתי בזה. ואז הכרחתי את עצמי, לקחת נשימה עמוקה וראיתי אותן אחת-אחת, לאט, עד הסוף המר.
ואת כל התיעוד המדמם הזה, קיבלתי אמש על הבוקר למייל, באדיבותו של איש יש"ע נסער. חוץ מהקפה
מרבים בדמעות
המן חי, בועט ודוקר
רחלי מלק-בודה
"זו לא תהיה השנה הראשונה שבה פורים לא יהיה כל-כך שמח, כבר ידענו כמה חודשי אדר מדממים. על רקע חמשת הקברים הטריים, עמלק והמן כבר לא נשמעים ארכאיים"
אחרי הדמעות הגיע גם תורו של ההסבר לגדול שנשאר בבית עם גרון מודלק, למה אמא שלו התפרקה מול המסך, ולמה אסור בשום פנים ואופן לשבת עכשיו ליד המחשב, "לפחות עד שאמא תנקה את הקפה שניתז לכל עבר".
מחיר ההסברה המופקרת
ועדיין עם כל זאת ואף על פי כן, אלה מראות שצריכים להיראות. והפצע הנפשי שהם גורמים לי כצופה בהם, זה בסך הכול מחיר פעוט לתשלום. בעיקר מול זירת ההסברה הישראלית שמופקרת בקביעות, אל מול אצבעו המאשימה של העולם.
אין ספק, היהדות לא בעד פורנוגרפיה של מוות. התרבות שלנו לא מעודדת את הנצחת רגעיו האחרונים של אדם בתמונות. התלבטויות כמו "ארון פתוח" או "ארון סגור" לא מעסיקות אותנו. הדת שלנו מעודדת לכבד בפרטיות ובצנעה את קליפת הרקמות שפעם אכלסה בן אנוש, כשהמוטו הוא לזכור את מה שהיה "שם", לפני שהלך מבלי שוב.
היהודים היו ונשארו מתאבלים פרטיים מאוד. אין עם שיודע להתאבל בשקט ובצנעה כמונו. לקח לנו 6 מיליון קורבנות כדי להגיע למסקנה שיש זוועות שצריך להנציח. ועדיין, בכל גל הפיגועים שעברנו, נשמר כלל הברזל שלא חושפים, מסתירים. את הפצעים שלנו נלקק בשקט. את הצלקות שלנו, העולם לא יראה.
סיפור אימים מסרט אחר
אך נוכח המאבק הקשה שמנהלת היום ישראל על תדמיתה, על זכותה המוסרית להילחם במבקשי רעתה השקם וערב - אין כאן מקום להתעטף בפריבילגיה ההלכתית המגוננת, זו הדורשת את כבודו של המת, יהא המחיר אשר יהיה.
כאשר המוות הוא עניין פרטי, זה מובן מאליו. כשמדובר בטבח מזוויע של ילדים קטנים, שכל חטאם הוא הלאום אליו נולדו, זה כבר סיפור אימים מסרט אחר לגמרי. ובעידן בו מוצגים ישראלים ברשתות התקשורת בעולם כעם פשיסטי וצמא דם - מנטרה שעליה חוזרים הפלסטינים תחת כל מיקרופון, זה אפילו מחייב. רק שיבינו עם מי יש לנו עסק, עם משספי תינוקות רצחניים.
גם כשקולגה-דוס מבשר לי בצדקנות, כי לדברי האר"י אסור להסתכל בפניו של מת - עולה בי, ארצה או לא, התשובה שאם לילד בן שנתיים וחצי זה אפשרי במדינת ישראל 2011 - אז מי אנחנו שנדבר? איך נעז לבקש הגנה מהאמת המרה של המציאות הביטחונית בה אנחנו חיים, יום-יום שעה-שעה, ועוד מגדלים בה ילדים.
תיעוד אכזריות הטבע האנושי
כאן לא נותר מרווח תמרון לשום דבר, חוץ מאשר לבלוע את הרוק ולהסתכל לזוועה בלבן של העיניים, ולדאוג שבכל מקום בעולם בו עדיין נרעשים אנשים מאכזריות הטבע - שישאירו גם דקה פנויה לתיעוד אכזריותו של הטבע האנושי, עמו הם מבקשים מאתנו "לעשות שלום".
וכן, אין ספק שלא כל אחד מסוגל לאפשר לעצמו לצפות בקורבנות הדו-קיום מבלי לרוץ מהר לאסלה הקרובה למקום מושבו. אך עם זאת, עבורי אין תמונות יותר ראויות לחשיפה מאשר אלו. בעיקר אחרי שהמשפחה נתנה את הסכמתה. אם יש מישהו שרוצה להראות לכל העולם איך שחטו את ילדיו ותינוקותיו במיטותיהם, מי אנחנו בכלל שנגיד לו לא?
לפנייה לכתב/ת 
די לבכות בשקט
צילום: רויטרס
מומלצים
