נבטים: הכירו את "ארגון הסחר העולמי" של פעם

"בין ההרים שיירת גמלים

אל המדבר הם צועדים

ים של חולות שמיים צלולים

ארץ דממה אדמה אדמה"

(מתוך "שיירת גמלים", מילים: איילת ציוני וגילי ליבר)

הנבטים, אותו עם נוודים קדום מהמאה ה-4 לפנה"ס, ידעו דבר או שניים על מסחר. ה"משאיות" שעליהן העמיסו את הסחורה, היו אותם גמלים חסונים שגמאו מרחקים במדבר ויצאו מדרום חצי-האי ערב (אזור תימן), ודרך פטרה, בירתם, חצו את הנגב והמשיכו לחופי הים של עזה - שם הועמסה הסחורה על גבי אוניות בדרכן ליוון, רומא ושאר מקומות.

כה היו מיומנים במסחר הנבטים, עד שניתן להדביק להם את הכינוי "ארגון הסחר העולמי" של פעם. עיקר המסחר שלהם עסק בתבלינים, מלח ואספלט וכמובן בבשמים, מה שנתן לאותו נתיב סחר מפורסם (2,400 ק"מ) שבו הלכו את השם - דרך הבשמים. הדרך הנודעת, שפעלה כ-700 שנה, הוכרזה ב-2005 כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

ציר אחר של מסחר נבטי התקיים בכיוון סוריה ומסופוטמיה. הנבטים זיהו את דרכי המדבר ונעו בביטחון לאורך אלפי קילומטרים. הם לא עסקו ביצור חומרי הגלם אלא בשינועם ושיווקם. בין חומרי הגלם העיקריים מור ולבונה שהיו מבוקשים מאוד באותה העת. המור (Commiphora Myrrha) הוא עץ שמקליפתו הפיקו שרף לטובת בושם מיוחד בתקופה ההליניסטית, ואילו הלבונה (Boswellia), שהופקה אף היא משרף של עץ ממשפחת הבָּשְמִיִים, שימשה כקטורת ריחנית במקדשים לטובת סלוק ריח הקורבנות שנשחטו ויצירת אווירת המיסטיקה.

עבדת: תחנת התרעננות לנהגים על הגמל

הדרך המדברית הארוכה, חייבה את הנבטים לבניית ח'אנים או מלונות-דרך לטובת עצירה והתרעננות. ככה זה כשאתה "נוהג" על הגמל הרבה שעות - צריך מדי פעם לעצור לשטוף פנים ולאכול תפוח. בתוואי דרך הבשמים חפרו הנבטים בורות מים מקורים ששימשו אותם ואת אורחות הגמלים, שאגב מנו לא יותר מ-30 גמלים ולא מאות כפי שסוברים אחדים.

אחת מתחנות העצירה המרכזיות שבנו הנבטים במאה ה-3 לפנה"ס היא העיר עבדת, שנמצאת סמוך לכביש 40 בין שדה בוקר ומצפה רמון, ונקראת ע"ש המלך עבדת, שלאחר מותו שנחשב לאל. הנבטים היו פגאניים עד שעברו אסימילציה והתערבבו בתרבות הרומית במאה השנייה לספירה, עת סיפח הקיסר טראיינוס את הממלכה הנבטית והקים את פרובינקיה ערביה.

לאל הראשי של הנבטים קראו דושארא, ואלים חשובים נוספים הם עוזה ואלת. בעיר נמצאת עדות לפולחן הנבטי בדמות חזית מקדש, שגם הפכה לסמל והמראה המוכר ביותר של עבדת, אך עם המעבר וההטמעות בחרה הרומית, "שינו" המקדשים את ייעודם והפכו אתרי פולחן לאלים זאוס ואפרודיטה.

עם תחילתה של התקופה הביזנטית (324 לספירה) וקבלת הדת הנוצרית כרווחת באימפריה, נבנו בעבדת כנסיות במבנה בזיליקאי והנבטים החלו לסחור ביין, שמן ושאר מוצרים שיוצאו לחו"ל מארץ הקודש ולהם יוּחסה משמעות רוחנית כמוצרים שיוצרו בארצו של ישוע. גם הפעם הנבטים הצטיירו כעם ש"מספק את הסחורה".

מפגאניות לנצרות - הנבטים עברו אסימילציה. הכנסייה הביזנטית בעבדת

כיום נראים בעבדת בעיקר שרידים רומיים-ביזנטיים, המלמדים על קיומה הפגאני-נוצרי של העיר העתיקה עד כיבושו של האסלאם את האזור ב-638 לספירה, ותהליך האִסְלוּם של הנבטים בתקופת השלטון העבאסית במאה ה-8 לספירה.

בין השרידים נמצאת מצודה שנבנתה במאה ה-5 לספירה, באקרופוליס (העיר עליונה) של עבדת, ובה בור לאגירת מים - דבר שהיה חשוב ביותר באזור כה צחיח שבו יורדים כ-80 מ"מ גשם בשנה. ממצא אריכאולוגי נוסף שקיים, הוא שרידי קסרקטין (מגורי חיילים) רומי משלהי המאה ה-3 לספירה ששימש את חיילי הלגיון ה-10 שישב כאן. גם גת משוכללת נתגלתה בעיר (אחת מתוך חמש אחרות), מה שמעיד על תעשיית יין משגשגת בעבדת בתקופה הביזנטית.

באוקטובר 2009 הושחת האתר על ידי שומר שעבד במקום, והעבודות השיחזור היקרות והמורכבות נמשכות גם בימים אלה.

החלק העליון העיר מבטיח תצפית מצוינת. המצודה באקרופוליס של עבדת

כ-480 חיילים רומים שהו כאן. שרידי הקסרקטין הרומי 

ממשית: מעיר פגאנית לרומית-ביזנטית

אתר חנייה נוסף שנבנה כתחנת-דרך על ציר דרך הבשמים, הוא ממשית, גם הוא מהמאה ה-3 לפנה"ס והפך לישוב קבע במאה ה-1 לספירה. העיר, שנמצאת בסמוך למכתש הגדול, התפתחה בעיקר בימי הקיסר הרומי דיוקלטיאנוס במאה ה-3 לספירה, עת נסללה דרך "מעלה עקרבים הרומי" שדרכה הגיעה סחורה לחברון.

ממשית (בערבית כורנוב), שמקור שמה הוא בעיר במצרים העתיקה שנקראה ממפיס, עברה תהליך זהה לזה שעברה עבדת והפכה במרוצת השנים מעיר פגאנית לרומית-ביזנטית. הארכיאולוגיה במקום חושפת אורוות סוסים, שוק ביזנטי גדול, בתי אמידים ווילות רומיות כשבאחת מהן תבליטים של שוורים או פרות נבטיות ובאחרת ציורי פרסקו של ארוס ופסִיכֵה, המוכרים מאגדה יוונית נודעת.

אבל הממצא היפה ביותר בה הוא "כנסיית הנילוס", אחת משתי כנסיות שנבנו במאה ה-4 לספירה. הכנסייה הקטנה והמפוארת קרויה ע"ש בונה הכנסייה ששמו מונצח בפסיפס הצבעוני שבה: "אלוהים הושע את עבדך נילוס, אוהב ישוע, אשר יסד (את הבניין) הזה ושמור על בני ביתו". בכנסייה ישנו אפסיס (הגומחה המרכזית בכנסייה) ובו מקום מושבם של הזקנים (סינטרונום), כשמשני צידי הכנסייה נמצאיות סיטראות (מעברים) וגם רליקוואריום, שהיא מעין תיבה שבה הונחו שרידי קדושים שמתו.

בפסיפס הצבעוני עיטורי צלבים וכתובת ע"ש בונה המבנה. כנסיית הנילוס

להרגיש כמו נבטי

נחל ממשית שעובר למרגלות העיר העתיקה, שימש את תושבי העיר ממשית במאה ה-2 לספירה כמאגר מים, ולאורך ערוצו נבנו סכרים לטובת אגירת המים, אולם זרימת המים החזקה הביאה איתה סחף שקבר אותם. בתקופת שלטון המנדט הבריטי בארץ נבנה סכר חדש יותר, אך גם הוא אינו פעיל כיום.

אפשר ללכת לאורכו של הנחל במסלול טיול קצר (כשני ק"מ לערך) או ארוך יותר (4 ק"מ) עד לכביש 206, שם יכול לחכות לכם רכב, שהוא "גמל מודרני" שאומנם מזהם, אך אינו זקוק להפסקה.

אם בכל זאת תרצו חווית רכיבה, באזור ממשית תוכלו לרכוב על גמלים המשתרעים באורחה ארוכה, ואולי לכמה רגעים קצרים, תוכלו גם אתם להרגיש איך זה להיות נבטי.

במדבר כל טיפת מים חשובה. נחל ממשית והסכרים שנבנו לאורכו

להרגיש כמו הנבטים. אורחת גמלים במדבר של ממשית

• בפעם הבאה: ירושלים בתקופה הרומית-ביזנטית
  

• לכל הסיורים במדור "מסביב לישראל ב-80 יום "