מאז ימי פרעה: למה חושבים שהיהודים עשירים?
מיתוס היהודי העשיר והחמדן שעושק את הגויים, שמטריד את היהודים עד היום, נולד באירופה בימי הביניים, כשיהודים נאלצו לעסוק בהלוואה בריבית והפעלת בתי מרזח, והנוצרים האמינו שהם מחביאים זהב גם אם הם היו עניים. היסטוריון: "הם היו כמו פקחי חניה: גבו כסף עבור אחרים וחטפו את המכות"
הזמר רוג'ר ווטרס הרגיז לאחרונה את הליגה היהודית נגד השמצה: בווידאו שהקרין בהופעותיו הופיעו מטוסים שהמטירו פצצות בצורת מגני דוד מחוברים לדולרים. הליגה טענה שווטרס "השתמש בסטריאוטיפ אנטישמי עתיק ומכוער".
הסרטון לא כוון רק נגדנו: המטוסים המטירו גם צלבים, סהרונים איסלאמיים ומותגים מסחריים. אבל המקרה ממחיש כמה הסטריאוטיפ הזה מושרש, גם אצל הזמר הפציפיסט - שחיבר דולרים דווקא למגני-דוד - וגם אצל היהודים, שהנושא כל כך מרגיז אותם.
העושר היהודי: מיתוס עתיק ורצחני
לכאורה, החיבור לדולרים יכול היה דווקא להחמיא. אבל מיליוני יהודים הושפלו, עונו ונרצחו בשם ה"טענה" שהיהודים, רמאים מתוחכמים ורודפי בצע ש"אוהבים רק כסף", השתלטו על עולם העסקים והתעשרו מעושק הגויים העניים. האינטרנט שורץ בהצהרות כאלה גם כיום: אתרים הזויים מאשימים את ה"הון היהודי" שגרם, כביכול, בזדון למשבר הכלכלי הגלובלי. מטיפים איסלמיים משתלחים בהון היהודי ששולט, כביכול, בעולם ופועל עבור ישראל. העיתונאית הבכירה הלן תומאס הצהירה לאחרונה ש"הקונגרס, הבית הלבן, וול סטריט והוליווד נמצאים כולם בבעלות הציונים".
הפחד מהעושר היהודי הוא עתיק יומין. סיפור העבדות במצרים - הסיפור הראשון בתולדות שנאת ישראל - החל כסיפור הצלחה עברי: הצלחתו הניהולית של יוסף והתעשרותם של בני ישראל, שעוררו את קנאתם של המצרים. אבל מיתוס היהודי העשיר נולד אלפי שנים אחר כך - באירופה הנוצרית של ימי הביניים.
"הנוצרי הממוצע בימי הביניים היה משוכנע שכל היהודים עשירים, שהם מחביאים אוצרות עצומים של כסף וזהב, ושהם מרמים את הנוצרים וגוזלים את כספם בעזרת כשפים. הדברים האלה מופיעים בהרבה אגדות עם", אומרת פרופ' דינה פורת מהחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב, המשמשת כראש המכון לחקר האנטישמיות באוניברסיטה.
עד כמה היו היהודים עשירים במציאות? מסמכים מימי הביניים מראים שלפחות חלקם מהם היו עשירים מאוד. תכתובת של סוחר יהודי מהמאה ה-11 שהשתתף ביריד מסחרי בגרמניה, למשל, מראה שהסכום שהרוויח שם שווה לשליש מאוצרות מלך הונגריה. ביוגרפיות של נסיכים ודוכסים מראות שחלקם החזיקו יועץ יהודי, "יהודי החצר", שניהל את אוצרותיהם כמו יוסף.
אבל החוקרים חלוקים ביניהם בשאלה, מה הייתה רמת חייהם של רוב היהודים. "מצב היהודים הידרדר במשך השנים", אומר אביעד קליינברג, מומחה לימי הביניים מהחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב, "בימי הביניים המוקדמים, מהמאה ה-8 עד המאה ה-12, רובם חיו לא רע במונחי התקופה".
"האנשים העשירים באמת היו אנשי הצבא, פקידי השלטון ובעלי האחוזות, וכולם היו נוצרים, כי ליהודים היה אסור לעבוד בשירות המדינה ולהחזיק קרקעות", אומר קליינברג. "אבל רוב האוכלוסייה הנוצרית הייתה איכרים אריסים, ואילו רוב היהודים היו בעלי מלאכה, אומנים וסוחרים. במונחים של היום גם אלה וגם אלה היו עניים מאוד, אבל כהכללה, כנראה שהיהודים היו פחות עניים.
"היהודים הגיעו מהמזרח התיכון המפותח והביאו אתם ידע עסקי. יהודים היו ניידים כי יכלו להתארח בקהילות רחוקות. היה להם כמעט מונופול במקצועות שהצריכו נסיעות, כמו מסחר ביין. בחברה היהודית היה קצת יותר שוויון בין המינים, והנשים ניהלו את העסקים כשהגברים נסעו".
"היה עוני גם בקרב היהודים", מדגישה פרופ' פורת. "אבל היו להם מוסדות יעילים לעזרה הדדית. היהודים העשירים תרמו כסף. הקהילה סיפקה ביקור חולים, הכנסת כלה לזוגות צעירים וגמילות חסדים לעניים. היהודים חיו ברמת היגיינה טובה יותר בזכות הטבילה במקווה ונטילת הידיים, ומתו פחות במגיפות".
היהודים לא התעשרו מהלוואה בריבית
היהודים במערב ומרכז אירופה נעשו פחות עשירים בימי הביניים המאוחרים, מהמאה ה-12. "החברה התפתחה והיהודים נדחקו לשוליים", אומר קליינברג. "האומנים הנוצרים התארגנו בגילדות והיהודים נשארו מחוץ להן ואיבדו את הפרנסה. הנוצרים פתחו אוניברסיטאות ויצרו מקצועות חדשים כמו רפואה ועריכת דין שהצריכו השכלה אקדמית, והיהודים לא יכלו ללמוד בהן. בסופו של דבר הם נדחקו למקצועות בזויים כמו הלוואה בריבית".
אבל העיסוק בהלוואה בריבית חיזק את הדימוי של היהודים כעשירים שעושקים את הנוצרים.
"ההלוואה בריבית לא הפכה אותם לעשירים. זה היה עסק בכסף קטן. היהודים היו רק המתווכים שהלוו את כספי האצילים לעניים, האצילים עשו את עיקר הכסף. זה נכון שהלווים העניים שנאו את היהודים שאיתם התחשבנו בחיי היום-יום. אנשים שונאים את מי שגובה מהם ישירות, לא את האנשים החזקים שעומדים מאחוריו. רוב הנהגים שחוטפים דו"ח חניה כועסים על הפקח, לא על ראש העיר שמעסיק אותו, והיהודים היו במצב של הפקחים".
יהודי עם שקיק כסף שמן ביד
"ההלוואות הללו התנהלו כמו השוק האפור של היום", מציינת פורת. "הריבית הייתה 30% ומי שלא החזיר, נאלץ למשכן את רכושו, ואם זה לא הספיק הוא חוסל. הנוצרים ביצעו את החיסולים, אבל מי שנידנד לחייבים היו היהודים - והם ספגו את השינאה. הנוצרים חשבו שהיהודים עשירים גם כשהיהודים היו ממש עניים".
למה?
"היהודים חיו בעיר ועסקו במקצועות שקשורים בכסף. גם יהודים שניהלו עסקים זעירים גילו בקיאות פיננסית כלשהי. הם ניהלו פנקסי חשבונות, המירו כספים והשקיעו. זה גרם לנוצרים בורים לחשוב שהם עשירים. איכר, שהשתמש בכסף פעם בחודש כשהגיע למכור ולקנות בעיר, ונתקל בתחכום ובידע שלהם, חשב לעצמו - הם בטח מכשפים שקיבלו כוחות מהשטן".
"בכל מקרה, דימוי היהודי העשיר הגיע קודם כל מהדת וטופח בידי הכנסייה", אומרת פורת. "האיורים, הפסלים וההצגות בכנסיות הציגו אוצרות דמיוניים של יהודים ודימויים מחרידים שלהם כעלוקות מוצצות דם. הכנסייה היא זאת שגרמה לכך שהיהודים היו היחידים שעסקו באשראי, כשאסרה על הנוצרים להלוות אלה לאלה בריבית ישירות - אלא רק בתיווך יהודי".
מהיכן שאבה הכנסיה עצמה את הדימויים הללו? ייתכן שהכמרים, שהכירו היטב את סיפור יציאת מצרים, הושפעו ממנו בדרך עקומה כלשהי. אבל נראה שדמות היהודי העיקרית שהשפיעה עליהם הייתה יהודה איש קריות, תלמידו של ישוע הנוצרי שלפי הברית החדשה הסגיר אותו.
"לפי הסיפור, יהודה איש קריות בגד בישוע תמורת 30 שקל, הרבה כסף", אומרת פורת, "המעשה נהפך לסמל לבוגדנות ורדיפת בצע. הנוצרים, שרובם לא ידעו לקרוא ולכתוב והכירו את הסיפורים מתמונות, לא היו מודעים לעובדה שישוע היה יהודי, אבל ידעו שאיש קריות היה כזה, בגלל השם שלו ובגלל שצוייר כמו היהודים בני זמנם - עם שקיק כסף ביד".
מחבר המחזה על שיילוק לא הכיר יהודים
ועם זאת, פורת וקליינברג מדגישים כי העושר האמיתי והמדומה של היהודים לא היה המניע המרכזי לשינאה נגדם. "אני בספק אם עניין הכסף היה ה'טענה' המרכזית נגד היהודים בימי הביניים", אומר קליינברג. "רדפו יהודים מהרבה סיבות, שרובן היו קשורות לדת. למרות שהם נחשבו תמיד לחומרניים. ספרות ימי הביניים מתארת את היהודי - והמוסלמי - כאדם שמתעניין אך ורק במין ובכסף. ככה מתייחסים תמיד לזרים בחברות סגורות ופנאטיות, וזה לא חשוב אם היו עשירים באמת".
קליינברג סבור שהתרוששות היהודים בימי הביניים המאוחרים דווקא החמירה את הרדיפות: "החברה הנוצרית הייתה לא-סובלנית ולא אהבה את הזר והשונה אבל קיבלה אותו כשהייתה זקוקה לו, בערך כמו שמתייחסים כיום לעובדים זרים. בתחילת ימי הביניים הנוצרים היו זקוקים לידע המקצועי של היהודים אז היחס אליהם היה סביר".
"האלימות המזעזעת נגד היהודים שאנחנו מכירים מהספרות התחילה בעיקר ממסעי הצלב בסוף המאה ה-11, והפכה לתופעה נפוצה במערב מהמאה ה-13. לפני כן, היהודים חיו מאות שנים בביטחון תחת חסותם האישית והישירה של המלכים, שנחשבה לפריבילגיה מיוחדת. הרדיפות התחילו כשכבר לא היו צריכים אותם".
ימי הביניים המאוחרים במערב ומרכז אירופה היו זמן רע ליהודים. הם נכלאו בגטאות, הוכו, נכלאו, עונו, גורשו ונרצחו בהמוניהם. השינאה יצרה התפתחות מוזרה: היהודים נרדפו, בין השאר, ב"אשמת" היותם עשירים. ככל שהרדיפות גברו, הם התרוששו, ככל שהתרוששו, מעמדם ירד והרדיפות גברו עוד יותר - אבל הדימוי העשיר והנצלני נותר בעינו, אפילו כשכבר לא נשארו יהודים בסביבה. יצירת האמנות המפורסמת ביותר על המלווה בריבית היהודי רודף הבצע היא המחזה "הסוחר מוונציה", שוויליאם שייקספיר יצר באנגליה במאה ה-16, 300 שנה אחרי שגורשו ממנה כל היהודים.
גם יהודי העיירה היו "פקחי חניה"
האלימות גרמה ליהודים להגר מהמערב לעיירות במזרח אירופה - פולין, ליטא, אוקראינה, רומניה והונגריה - שהפכו מתישהו במשך ימי הביניים למרכז היהודי הגדול בעולם. אירופה המזרחית הייתה ענייה ונחשלת, המציאות הכלכלית שהתקיימה במערב בימי הביניים המוקדמים נמשכה במזרח מאות שנים נוספות, והיהודים בעיירות נהנו ממנה.
"במזרח אירופה לא היה מעמד ביניים, והנוצרים היו זקוקים ליהודים שפיתחו את הכלכלה, כמו שעשו קודם במערב", אומר קליינברג. "היהודים היו מהמעטים במזרח אירופה שהיה להם ידע עסקי, גם בתקופות מאוחרות, אפילו במאה ה-16. הם הקימו שם את הבנקים הראשונים ושלטו בענפים שלמים, כמו הטקסטיל. עד המאה ה-19 הם היו כמעט חצי מהאוכלוסייה העירונית במזרח אירופה. המלכים והאצילים שם קיבלו אותם ברצון ונתנו להם את ההגנה שאיבדו במערב".
השינאה והסטריאוטיפים נגד היהודים התקיימו במזרח אירופה ממש כמו במערב, אבל עד למאה ה-17 היו שם רק מעט פגיעות ביהודים. כמו במערב, הפוגרומים הקשים בעיירות החלו לאחר שהיהודים נדחקו גם שם לעמדה של "פקחי חניה".
"העיירה היהודית הייתה רכוש של האציל המקומי, ה'פריץ', והיהודים חיו בה תמורת שירותים שנתנו לו", אומר הפרופסור ישראל ברטל מהחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטה העברית. "הרבה יהודים היו חוכרים. השיטה הפיאודלית קבעה שכל הנכסים - כמו טחנות קמח או גשרים - שייכים לאצילים. האציל העביר את הנכסים לניהול היהודים".
"השיטה עבדה כך: הפריץ נתן ליהודי להשתמש בנכס, תמורת דמי חכירה של, לדוגמה 1,000 זלוטי. האיכרים הפולנים והאוקראינים שילמו ליהודי תמורת השימוש בטחנת הקמח, שילמו לו דמי מעבר בגשר ושילמו לו על הבירה ששתו בבית המרזח. אם היהודי גבה מהם 2,000 זלוטי, הוא הרוויח 1,000. אם הוא גבה 1,000, הוא לא הרוויח. בכל מקרה, היהודי עמד מול האיכרים וספג את הטינה, הקללות והמכות".
"מתחת לעיירה קבורים מטמוני זהב"
"גם היהודים בעיירות היו עניים", אומר ברטל. "הם גרו בצפיפות, שתים או שלוש משפחות בבקתה של שלושה חדרים, ואכלו בעיקר לחם או תפוחי אדמה. אבל היהודי הכי עני היה קצת יותר עשיר מהאיכרים בכפר השכן. האיכר היה צמית והיהודי נע בחופשיות, האיכר היה אנאלפבית וליהודי היה קצת ידע".
"לכן, בכפרים הסתובבו אגדות על העושר הדמיוני של היהודים ושקי הזהב שהם מחביאים, כביכול, מתחת לאדמה. עד היום יש באוקראינה אנשים שמאמינים שמתחת למקומות שבהם נמצאו העיירות העלובות הללו מתחבאים מטמוני זהב. אז כשהיו להם הזדמנות הם יצאו לשדוד יהודים, וכשפרצו מרידות עממיות נגד האצילים, כמו מרד הקוזאקים של חמלניצקי במאה ה-17, היהודים נטבחו".
התהליך שקרה בימי הביניים ליהודים במערב - רדיפות, התרוששות, עוני ועוד רדיפות - קרה אחר כך, במאה ה-17, ה-18 וה-19, גם למיליוני היהודים במזרח אירופה. בסוף המאה ה-19, רוב היהודים במזרח אירופה - כלומר, רוב היהודים בעולם - היו עניים מרודים. אבל הדימוי שדבק בהם - השבט המתוחכם, הנכלולי והעשיר, שעושק ומנצל את הגויים - לא נעלם אלא להיפך, גבר, עד שהפך ל"תיק" המרכזי של האנטישמיות במאה ה-20. ועל כך - בפרקים הבאים של הזהב היהודי.
לפנייה לכתב/ת 
