הרב בני לאו: ציות עיוור לרבנים גרוע מעזיבת הדת

"ישנם כאלה שמרוב פחד (מחילוּן – ק"נ) חותרים לעולם הצייתנות של מציאת אדם שיורה לנו את דרכינו", טען

הרב לאו, "אנחנו מוותרים מרצון על החירות כדי להגיע לחוף מבטחים".

הוא רמז כי ביקורתיות כלפי הדת, אף אם היא מובילה לעזיבתה, חמורה פחות מהציות העיוור: "השבר של מי שעשה לו רב וחשב להסתלק מן הספק, הוא גדול שבעתיים מזה שבחר בחירות ולא מצא את דרכו

"מי שמחנך את בנו לשאול שאלות, צריך להיות מוכן לקבל גם חלופות של תשובות. לחנך לשאלה זה לגדל את האדם לעוצמה פנימית, שיוצרת אותו בן חורין. הילדים רוצים לטוס לדרום-אמריקה וקצת להתבלבל שם. לחיפוש יש ערך. רובם אומרים בפה מלא 'אנחנו רוצים לחפש, תנו לנו! יכול להיות שנתברבר, ואולי תצטרכו לשלוח לנו מסוק לחלץ אותנו, אבל אנחנו חייבים את חיפוש הזה'".

על פי הרב ד"ר לאו, כל דתל"ש (דתי לשעבר) במשפחה, מערער את הביטחון של הוריו וגורם לניסיונות "להגן" על הילדים האחרים מפני "הרוחות הסוערות בחוץ". לדבריו, פחד זה גובה מחירים וגורם להם לחפש מורים רוחניים, כדי להתבטל בפניהם - "'גדולים' עם כיפות סרוגות או דמויות מדומיינות" - תופעה שהוא מגדיר "החמצה אדירה".

"אנחנו מפסיקים לרצות להיות בני חורין והופכים לעבדים של טרנדים רוחניים", אמר. "העולם אינו סטטי, הדמיון כאילו יש דבר אלוקים אחד שהוא האמת הצרופה ולאורו נלך, מתנפץ פעם אחר פעם כשאנחנו מגלים שהמלך עירום. אנחנו מגלים עוד שבר בתנועה שאנחנו מציירים, של אילוזיה, של פתרון של עשה לך רב והסתלק מן הספק".

לבעוט בכבוד

אז איך מתמודדים עם ילד שעזב את הדת? "כנגד ארבעה בנים דיברה התורה, והאחריות שלנו זה 'והגדת לבנך'", המחיש הרב לאו באמצעות סמלי ההגדה. לדבריו, הדרך להתייחס לילד שבוחר בדרך אחרת היא "ליצור 

שיחה, לפתוח שער, אוזניים ובעיקר לבבות. אפשר לבעוט בכבוד, אפשר להתווכח בכבוד - ואז יש לנו סיכוי למצוא את כל הילדים שלנו בבית. יש מחיר קשה בנעילת שערים ו'רווח כביר' בהקשבה ודיאלוג".

גם ראש בית המדרש במכללת שערי משפט, הרב אביחי קצין, התייחס לדור הצעיר בכל משפחה ועל הדרכים לרתק אותו לשולחן ליל הסדר. הוא קרא להורים להוציאו אל הסלון, לחטוף מצות אחד לשני ולחשוב ביצירתיות איך עוד אפשר לעורר את הילדים לשאול "מה נשתנה?" או בצברית: "למה מה קרה?"