"בין המעצבנים ביותר": התייר הישראלי במטוס

התייר הישראלי יודע היטב על מה שילם - ודורש לקבל תמורה מלאה. לפעמים אפילו קצת יותר מזה. הוא תובעני, חוקר, מבין בהכל, הוא הכי סחבק - ומרשה לעצמו דברים שבבית לא היה חולם עליהם.  "ואיפה המגבת? " נותן במה למי שמשרתים את כולנו באתרי תיירות שונים - ומציב מראה מול הנופש הישראלי. והפעם: דיילת אוויר בחברת תעופה זרה מספרת לנו על עצמנו.

זה הסיפור על מה שחווים הדיילות והדיילים בטיסותיהם לתל אביב וממנה. אין תשובה אחת לשאלה מי האומה הניצבת בדרוג הראשון ברשימת האנשים הכי מעצבנים, אבל הנוסעים הישראלים לבטח תופסים את המקומות הראשונים.

רבים מהנוסעים מתל אביב מנסים לקבל כמה שניתן במהלך הטיסה, וזה ממש לא

משנה אם הם באמת צריכים את זה. הם פשוט רוצים. כאשר צוות הדיילים מחלק קפה או תה הם תמיד ידרשו כוס מלאה - ונחשו מה קורה מיד לאחר מכן. אנחנו אוספים את הכוסות ורבות מהן נותרו בדיוק כפי שנמזגו – מלאות.

נוסעים רבים מזמינים אוכל כשר לפני הטיסה. לעיתים כמות הארוחות הכשרות כה גדולה, עד שלא נותר מקום פנוי על עגלות השירות. בסופו של דבר ארוחות רבות מוחזרות כמעט מבלי שנגעו בהן. רגע, אלה לא אותם אנשים שלפני כמה דקות צעקו בדרישה לקבל ארוחה כשרה? (אפילו שלא הזמינו אותה מראש לפני הטיסה...).

ועוד מנפלאות סוגיות המזון: נוסעים רבים מבקשים לקבל כריכים נוספים. נסו להסביר להם שבטיסות הללו הם זכאים רק לאחד ומספר הכריכים על המטוס זהה למספר הנוסעים. אכן משימה בלתי אפשרית.

קרבות נוסעים: משענת למטה – משענת למעלה

לעיתים נדרשים הדיילים להיות בוררים ומפשרים בסכסוכי-נוסעים שפורצים במהלך הטיסה. כמעט בכל טיסה פונה אלינו מישהו מנוסעי המטוס בבקשה: "תגיד לאישה שיושבת לפני להרים את משענת הכיסא שלה, כי אין לי מספיק מקום". הדייל מסביר לו שזמן הגשת הארוחה הסתיים וכעת כל אחד רשאי להטות את המשענת ולנמנם. "אני לא יכול לומר לנוסעת להרים את המשענת", משיב הדייל.

הנוסעת ששומעת את הדיאלוג לא נשארת אדישה: "רואה? אני לא חייבת להרים את המשענת. תפסיק לבעוט לי בגב".

ואז הבועט מתעקש: "אני עושה את זה כי אני לא יכול לזוז כאן. אם לא תרימי את המשענת – זה המצב".

וכך זה נמשך: "תגיד לו שלא יבעט לי בגב" – "תגיד לה ליישר את הכסא". הדייל מנסה להשרות רוח פיוס ומסביר שאינו יכול למצוא להם מקום ישיבה אחר, מפני שהמטוס מלא, וממילא מדובר בטיסה קצרה יחסית. "אני מצטער, אך המצב הלא נוח יימשך רק עוד זמן קצר. אני חייב לגשת כעת למטבח. תסלחו לי בבקשה". בשלב הזה פוצח הדייל בהליכה נמרצת, בעודו מנסה להימלט מ"שדה הקרב".

עם ישראל מוכיח יכולת עמידה

עוד התנהגות טיפוסית בקו לתל אביב היא ההרגל לעמוד במהלך הטיסה במעבר ולשוחח עם נוסעים אחרים. בצורה זאת, קשה מאוד לצוות לעבור עם עגלות השירות או אפילו בלעדיהן. הדיילים חייבים להיזהר על הילדים הזוחלים במעבר, שהוריהם לא משגיחים עליהם במהלך רוב הטיסה. לכן אנחנו לא מופתעים כשנמצא פעוט זוחל ומשחק במחלקת העסקים. אל תצפו מאמא שלו להתנצל חלילה, כי זה לעולם לא יקרה.

התור לשירותים הוא תמיד ארוך, ובאופן קבוע יש בו מריבות בנוסח "מי היה קודם".

גם סוגיית ההיגיינה מעניינת. בעוד אנשים רגילים נוהגים להסתובב במטוס בנעליהם – נוסעים ישראלים רבים מתהלכים יחפים ומאפשרים לילדים לזחול בחופשיות על הרצפה המלוכלכת. אני לא אומרת שזו מלאה בבוץ – אבל בהחלט לא מדובר במקום שמומלץ להתהלך בו יחפים.

סקנדלים פורצים בדרך כלל כאשר מגיעה שעת מכירת הדיוטי-פרי. נסו להסביר שאין לנו "עוד מהסיגריות או מהבושם הזה". נסו להסביר שבמטוס יש מקום מוגבל ולא ניתן להחזיק בו מלאי אינסופי. "אז למה הבחור בשורה ארבע קיבל ואני לא?", יטיח בך אחד הנוסעים, "זה לא הוגן ואת חייבת למצוא לי פריט נוסף".

עוד התנהגות אופיינית היא לא לאפשר לדייל לסיים לשרת נוסע אחר – ולהתפרץ בדרישה לקבל שירות. לעיתים הנוסעים פשוט מקיפים מכל עבר את עגלת השירות, חוטפים פריטים כדי לבחון אותם.

תפילות, נערים, ושלום עולמי

לעיתים זמני התפילה מגיעים בדיוק באמצע הטיסה. לאחר שביררו ומצאו היכן בדיוק המזרח – נעמדים כמה גברים בקבוצה וחוסמים את המעברים. נסו כעת להגיש את כמויות המים העצומות שנוסעי המטוס דורשים, קפה או תה, בעוד 10-15 אנשים לבושים בשחור עומדים במעבר. שוב, משימה בלתי אפשרית.

לאחר כל החוויות הללו, מתברר שהטיסות הכי גרועות עבורנו הן אלה שמארחות 170 בני נוער ישראלים על המטוס בעת ובעונה אחת. אחרי שהם מסיימים ללמוד ולפני הצבא,

קבוצות גדולות של נערים ונערות נוסעות לחופשה. כשהם על המטוס – מדובר בחבורה בלתי ניתנת לשליטה: שרים בקול רם, רבים, צועקים, הם הדבר הכי מרעיש עלי אדמות. זה בלתי אפשרי לשמוע משהו, או לתת שירות רגיל במהלך הטיסה.

ומה קורה בסוף הטיסה? הכל חוזר למצב נורמלי. הנוסעים בדרך כלל יורדים שמחים משום מה, ופעמים רבות אנחנו שומעים "תודה". ברגעים כאלה אני חושבת שאולי כדאי שחבריי לצוות המטוס ואני נמונה להיות שגרירים באזורי סכסוך ברחבי העולם.

להתראות בטיסה הבאה.

• הכותבת עובדת בחברת תעופה אירופית, ומשרתת את הנוסעים בקו לתל אביב וממנה בשנים האחרונות.
  

• אתם בעלי עסק או נותני שירותים מתחום התיירות? נתקלים ב"טיפוסים" כאלה ואחרים? אם יש לכם מה לספר לנו על התייר הישראלי כיתבו לנו למייל: tourism@y-i.co.il