הם (לא) הלכו בשדות – היסטורית המשק העירוני

"אז, בבית הספר, על הקיר תמונה, והאיכר חורש בה את האדמה...האיכר יצמיח לנו לחם", כתב המשורר עלי מוהר בשיר "שיעור מולדת". "בדמיוננו התרבו פלאות: הפטישים ניגנו, מחרשות רנות; יש יוגבים ויש כורמים, ארץ של רועים - כך זה הצטייר בילדותנו, שהיתה יפה".

מוהר מצייר את התמונה הפסטורלית של ימי הקמת המדינה. תמונה שספגנו בגן ובבית הספר (והעולים באולפן), לפיה המשק הישראלי נבנה בידי החלוצים שהקימו קיבוצים ומושבים ונטעו פרדסים; העם היהודי, שנדד 2,000 שנה והתקיים ממסחר עם עמים אחרים, חזר לחיות בעצמאות כלכלית על אדמתו ולייצר את מזונו ובגדיו בעצמו.

הדברים הללו התרחשו במציאות ואינם "מיתוס", אך הם מהווים רק חלק קטן מהמהפיכה הכלכלית שאיפשרה את הקמת המדינה. המשק היהודי בארץ היה כמעט מתחילתו משק עירוני שהתאפיין, כמו היום, בטכנולוגיה מתקדמת, צמיחה מהירה, קשרים ענפים לעולם ורמת חיים גבוהה בהרבה מרוב המזרח התיכון.

• הזהב היהודי: מסע היסטורי לשורשי העושר היהודי
  

בזמן הכיבוש הבריטי ב-1917 חיו בארץ כ-650 אלף ערבים וכ-50 אלף יהודים. ב-1948 גרו כאן כ-1.1 מיליון ערבים וכ-630 אלף יהודים. כבר אז היהודים ביצעו את מרבית הפעילות הכלכלית. הסטטיסטיקה הבריטית מראה שההון והרכוש של הערבים צמחו בתקופת המנדט בכ-3.6% בשנה ואילו ההון והרכוש היהודיים צמחו בכ-4.8% לשנה. מדובר בצמיחה פנונמלית לתקופה שבה התרחשו בעולם השפל הכלכלי הגדול בהיסטוריה והמלחמה הנוראה מכולן, ורוב הכלכלות התכווצו ולא צמחו.

"הבריטים הפכו את חיפה למרכז המזרח התיכון"

עד הקמת פתח תקוה ב-1878 התגוררו כמעט כל היהודים בארץ בערים. ב-1914, לאחר העלייה הראשונה והשנייה, חיו 14% מהיהודים במושבות ועסקו בחקלאות. בסוף שנות ה-20, אחרי הקמת הקיבוצים והמושבים הראשונים, התגוררו 26% מהיהודים ביישובים כפריים ועסקו מחקלאות. 

ספרות התקופה מתארת את הקמת החקלאות העברית בהתרגשות: ביחס לעם עירוני כמו היהודים, מדובר במהפיכה שנולדה ממאמץ הרואי. אבל רוב היהודים עדיין גרו בערים - בעיקר בירושלים, תל אביב וחיפה. 17% מהם עסקו בתעשייה. זאת, בשעה שרוב הלא-יהודים בארץ, במזרח התיכון ובמזרח אירופה עדיין היו איכרים. 

בשנות ה-20 הגיעו לארץ בעלייה השלישית והרביעית כ-200 אלף יהודים. רובם היו צעירים עניים ממזרח אירופה עם אידיאולוגיה חלוצית שקידשה עבודת כפיים. בעלייה החמישית, בין 1933 ל-1938 עלו כ-280 אלף יהודים נוספים מגרמניה הנאצית ושכנותיה - פולין, ליטא, הונגריה, צ'כוסלובקיה ואוסטריה. רובם היו משכילים ובעלי מקצוע ושאפו לחיים עירוניים כמו אלה שעזבו באירופה. חלקם הביאו עמם כסף רב, וגם מפעלים שלמים כמו אסם ש"עלה" מצ'כוסלובקיה ועלית מליטא. גם מפעלי הטקסטיל הגדולים, כמו לודז'יה ואתא, הוקמו באותה תקופה. 

בין 1924 ל-1935 הוקמו גם רוב התשתיות בארץ: הנמל ובית הזיקוק בחיפה; הרכבות, אגד ודן; הטכניון, האוניברסיטה העברית ומכון ויצמן; הבנקים; חברת החשמל; מפעלי ים המלח. כולם הוקמו בשיתוף פעולה בין היישוב  לשלטון הבריטי.

"הבריטים הפכו את הארץ, בעיקר את חיפה, למרכז כלכלי של המזרח התיכון כולו", אומר פרופסור שאול קרקובר גיאוגרף מאוניברסיטת בן-גוריון. "הם חיברו לנמל חיפה את מסילות הרכבת שהובילו נפט וסחורות עד בגדד, ביירות וקהיר".

למה דווקא בארץ ודווקא בחיפה?

"בגלל המיקום האסטרטגי ובגלל הידע המקצועי של היהודים. הטכניון היה כבר אז המוסד ההנדסי המוביל באזור".

נמל חיפה בשנות ה-20.

הקמת המפעלים ייצרה מקומות עבודה, ושיעור היהודים שעבדו בתעשייה גדל והגיע בסוף שנות ה-30 ל-27%. 13% נוספים עבדו בבניין, ורק 22% בחקלאות. פתח תקווה, נתניה, רמת גן וראשון לציון הפכו ממושבות חקלאיות לערי תעשייה וגם בקיבוצים קמו מפעלים. החברה היהודית בארץ הייתה כבר אז המתועשת ביותר במזרח התיכון.

הצמיחה לא הפכה את היהודים בארץ לעשירים. "רמת החיים הממוצעת בארץ הייתה גבוהה מבמדינות השכנות", הפרופסור יעקב מצר כלכלן מהאוניברסיטה העברית שנחשב לחוקר המוביל של כלכלת תקופת המנדט. "אבל הם היו עניים ביחס לעולם המערבי, למרות השפל הכלכלי הקשה שהיה בארה"ב ובאירופה".

ההיסטוריונית פרופסור אניטה שפירא מציינת כי במונחים של היום, היהודים בארץ היו נחשבים לעניים מרודים. "היו יהודים מעטים שעלו עם הרבה כסף, בעיקר מגרמניה, והם הקימו את רוב הבתים בתל אביב ובירושלים", היא אומרת. "כמעט כל השאר גרו אצלם בשכירות, בדירות של שלושה חדרים, שלוש משפחות יחד עם שירותים ואמבטיה משותפים. ה'חלום הישראלי' של התקופה היה לעבור לדירה נפרדת".

יהלומי הדמים, גרסת המנדט

למרות התיעוש, מוצר הייצוא העיקרי של הארץ בשנות ה-30 היו התפוזים. המפעלים שיווקו בהתחלה בעיקר לשוק המקומי. התעשייה העברית הפכה ליצואנית עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. 

"המלחמה הייתה נקודת זינוק לתעשייה בארץ", מציין מצר. "הצבא הבריטי בים התיכון היה מנותק מאירופה והארץ הפכה לספק העיקרי שלו באזור. הבריטים רכשו מהחברות היהודיות טקטסיל, מזון וציוד רפואי. חברות בנייה יהודיות, בעיקר סולל-בונה, סללו כבישים ורכבות והקימו בסיסים ושדות תעופה בכל האזור, ממצרים עד עיראק".

למה הבריטים בחרו דווקא ביהודים כספקים, ולא בעמים אחרים באזור? הם סמכו עליהם יותר?

"אני חושב שהסיבה היתה שיקולים כלכליים ולא פוליטיקה. ברור שהם סמכו על היהודים שהתגייסו למלחמת העולם השנייה בהמוניהם במסגרת קריאתו של בן גוריון, 'להילחם בספר הלבן כאילו אין היטלר ולהילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן', אבל גם ההנהגה הערבית תמכה בבריטים. המניעים העיקריים של הבריטים היה המיקום האסטרטגי של הארץ והידע המקצועי של היהודים. היה להם מרכז אספקה גם במצרים אבל התעשייה המצרית לא הייתה מפותחת מספיק לצרכים שלהם". 

באופן מפתיע, גם תעשיית היהלומים העברית עשתה את הזינוק הגדול במלחמה ההיא. "ליהלומים יש שימושים טכנולוגיים כמו חיתוך שהיו חיוניים לצבא הבריטי", מסביר מצר. "מרכז היהלומים העולמי היה בבלגיה שנכבשה בידי הנאצים, והבריטים השתמשו במלטשות נתניה ורמת גן כתחליף. היהלומים הפכו במלחמה למוצר הייצוא הראשי של הארץ". 

גם הערבים הרוויחו

המלחמה האיצה את הצמיחה הכלכלית בארץ פי ארבע והייצוא התעשייתי גדל באלפי אחוזים. עד סוף המלחמה ירד מספר החקלאים ל-13% מהיהודים בארץ ו-31% מהם עבדו בתעשייה - יותר מאשר היום.

המשק היהודי הצומח העסיק גם ערבים - מעטים. "הכלכלה היהודית והערבית פעלו די בנפרד מאז המרד הערבי בשנות ה-30'", מציין מצר. "ערבים עבדו אצל יהודים בעיקר בבניין ובחקלאות, אבל רוב העובדים בחברות היהודיות המקומיות היו יהודים. הם עבדו בכל הענפים ובכל הדרגים, גם הנמוכים ביותר, וגם בפרויקטים של סולל בונה בחו"ל, כמהנדסים, כמנהלי עבודה וכפועלים, לצד העובדים המקומיים".

יש טענה שהעם הפלסטיני נוצר בתקופת המנדט, כשערבים מארצות אחרות הגיעו לארץ לעבוד אצל היהודים.

"זאת טענה שאין לה בסיס עובדתי והיא סותרת את המידע הדמוגרפי המתועד מהתקופה. הגידול באוכלוסייה הערבית נבע מהריבוי הטבעי. נכון שרמת החיים של הערבים עלתה וזה נבע גם מהצמיחה שיצרו הבריטים והיהודים. יכול להיות שגידול האוכלוסייה הואץ בזכות הצמיחה הכלכלית. הרפואה והתזונה השתפרו, תמותת התינוקות ירדה ותוחלת החיים עלתה. עלייה ברמת החיים מלווה לרוב בתחילתה בריבוי אוכלוסייה, לפני שהילודה מתחילה לרדת, וייתכן שזה מה שקרה לערבים בארץ".

חילקו אפילו את השיש במטבח

המלחמה הפכה את הארץ לעשירה ממש במונחי התקופה - ועדיין, ביחס להיום, מדובר בעוני. "חיינו כמו סרדינים", מספרת שפירא שעלתה לארץ עם משפחתה ב-1947. "גרנו, עם שתי משפחות אחרות בדירה, כמו כולם, וחילקנו את השיש במטבח עם המשפחות האחרות כדי לא לגעת אחד באוכל של השני. מצבנו היה סביר, כי באזור נורדיה, למשל, הייתה שכונה של אנשים שגרו צריפים ופחונים.

"באותה תקופה בנו את השיכונים הראשונים בבת ים וביד אליהו, והדיירים, שרובם השחררו מהצבא הבריטי וקיבלו מענק, נחשבו ל'היי סוסייטי' של החברה היהודית וכולם קינאו בהם. מי שהשיג משכנתא ל-30 שנה וקנה דירה קטנטונת נחשב ממש עשיר".

לדבריה, "מלחמת העולם באמת היתה הזינוק הכלכלי הגדול של המשק, אבל התמונה שמצטיירת לפעמים, כאילו כל העולם סבל והיהודים בארץ חגגו, רחוקה מהמציאות שהיתה כאן. 27 אלף מ-600 אלף היהודים התגייסו לצבא הבריטי. באירופה היה רעב וכאן לא, אבל היה קיצוב במוצרים בסיסיים. היו קצת חיי לילה ומסיבות של החיילים, אבל האווירה לא היתה שמחה".

הכסף לא הפיג את החרדה

שפירא שייכת לזרם ה"ישן" - הציוני - בקרב ההיסטוריונים. הטענה ש"היהודים בארץ חגגו" אופיינית ל"היסטוריונים החדשים" מהזרם ה"פוסט-ציוני" המתיימר לנפץ מיתוסים על הקמת המדינה. מכתבים, יומנים וספרים שכתבו בני התקופה עצמם מראים שהצמיחה הכלכלית ממש לא העניקה להם חיים יפים.

"הארץ הייתה בסכנת כיבוש גרמני עד הניצחון הבריטי במצרים ב-1942, והיהודים כאן פחדו פחד מוות", אומרת שפירא. "ליותר מ-90% מהם היו קרובים באירופה וכולם ידעו שהם בצרה איומה. גדל כאן דור בלי סבים, בצלם של סיפורים על דודים ובני דודים שנרצחו".

מצר מציין כי "הצמיחה שנוצרה במלחמה היתה זמנית ונחלשה כשהיא הסתיימה. לכן, לא הייתי מצהיר משהו כמו: 'הצבא הבריטי בנה את המדינה'. אבל אין ספק שהוא תרם לה הרבה, מה גם שהמפעלים ש'השתחררו' ממלחמת העולם גוייסו שנתיים אחר כך למלחמת העצמאות. כמובן שהתשתיות שהבריטים הקימו היו חיוניות למדינה. הטענה שהבריטים הצרו את צעדינו היא חסרת בסיס".

הטענות נגד הבריטים נוגעות לעובדה שהם הפקירו יהודים למות בשואה ולא לנושאים כלכליים.

"לכעס על הבריטים יש סיבות, אבל הוא לא צריך לגרום לנו להכחיש שהיה להם חלק חשוב בהקמת המשק".

אוטופיה - לא, חברה שוויונית - כן

ההיסטוריונים החדשים נהנים לנפץ "מיתוס" נוסף שגדלנו עליו בקשר לתקופת המנדט, לפיו החברה היהודית בארץ היתה חברת מופת סוציאליסטית ללא פערים חברתיים. אמצעי הייצור, קובע ה"מיתוס", היו שייכים לקואופרטיבים שהקימו ההסתדרות והתנועות הקיבוציות ונמצאו בבעלות העובדים, כמו בחזון הסוציאליסטי: תנובה, המשבר לצרכן, סולל בונה, שיכון עובדים, בנק הפועלים, חברת הביטוח סנה, קונצרן כור וקופת חולים כללית.

עד כמה ה"מיתוס" מבוסס על העובדות הסטטיסטיות? "רוב הפעילות הכלכלית הייתה פרטית", אומר מצר. "רוב המפעלים והפרדסים הגדולים היו שייכים ליהודים עשירים שהביאו כסף מגרמניה ומרכז אירופה. הקואופרטיבים הפכו לכוח מרכזי במשק רק אחרי הקמת המדינה".

עם זאת, מצר מציין כי: "הפערים בחברה היהודית היו קטנים. בתקופת המנדט לא היתה מדידה לפערים חברתיים כמו היום, אבל כל הנתונים מצביעים על שוויון יחסי. רוב היהודים הגיעו במצב דומה: עם הרבה השכלה ומעט כסף ורכוש. הפערים נוצרו בעיקר כשניצולי השואה הגיעו בשנות ה-40 בלי כלום, בזמן שהוותיקים כבר התבססו מעט".

הבעיות החברתיות החריפו עם הקמת המדינה. 100 אלף איש גויסו לצה"ל ו-40% מהתוצר הולאם לצרכי מלחמת העצמאות. בשנים 1951-1949 עלו לישראל כ-700 אלף יהודים - יותר ממספר הוותיקים. כמחצית מהעולים היו ניצולי שואה וכמחציתם פליטים ממדינות ערב, וכמעט כולם היו חסרי כל. כ-300 אלף נוספים הגיעו בשנים 1964-1952. מעט מדינות בהיסטוריה, אם בכלל, עברו גל הגירה מהיר כל כך. 

הצמיחה המנדטורית סייעה למדינה להתמודד עם האתגרים הקשים הללוולצאת מהם, למרות הכל, כמדינת רווחה מערבית מודרנית. ועל כך - בפרקים הבאים של הזהב היהודי. 

• הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet כלכלה