אל תסתכל בזקנקן, אלא במה שבתוכנו
"שוב ספירת העומר, שוב אנו מתעמקים בפסקי הלכה על חודה של שערה - ושוכחים שמנהגי האבלות הם על כך שלא נהגנו כבוד אלה באלה. התחלה טובה של תיקון יכולה להיות עמידה ברחוב בזמן צפירת יום הזיכרון"
גם השנה ניגשה אלי מוכרת דאוגה בחנות הבגדים החביבה עלי, נוכח מבטי הכמיהה ששלחתי אל השמלה שעל הקולב. "יש מבצעים", היא התגייסה לעזרת חברה. "אפשר בתשלומים".
"לא תודה", הפטרתי במה שנראה יותר כמו עווית כאב, מאשר חיוך מנומס. "זה פשוט בגלל הספירה", פניתי באנחה אל היציאה, מותירה אותה לתהות על טיבה של אותה "ספירה", שבעטיה כל הדתיות מסתכלות (אך לא קונות), ועוד מבקשות להנמיך את הווליום בשיר החדש של לידי גאגא, החצופות.
לכי תסבירי שפעם היה רב אחד, שקראו לו רבי עקיבא, והיו לו 24 אלף תלמידים שמתו. ובגלל זה מגזר שלם באבל, שומע שירים ווקאליים, ומפתח סלידה עמוקה ממכונות גילוח ומספרות. "אז מה, לא מספיק להיות באבל שבעה ימים וזהו?" שאלה אותי ידידה חילונית בתמיהה. וחובב אנתרופולוגיה יהודית, שעשה לו הרגל להפציץ את הנייד שלי בשאלות שונות ומשונות, מפטיר: "אז בגלל זה סופרים - כאילו, עד מתי צריך להישאר עם כל הג'יפה הזאת על הפנים?" לקח לי דקה להבין שהשאלה נשאלה ברצינות.
24 אלף הקושיות
בקיצור, המשימה לשמש "מסבירן מגזרי" בימי העומר כשלעצמה, מכניסה למצב רוח של דיכאון לאומי.
לך תסביר למה אסור לשמוע שירי קינה שגורמים מיידית לדמעות שליש והנפת מצתים ספונטנית בכיכר. למה לגלח זקן אסור, ורגליים מותר. למה צריך חודש שלם ל-24 אלף תלמידים, וליום השואה רק יום אחד או שניים (אם כוללים גם את עשרה בטבת), ומה עם הרוגי הפרעות לדורותיהם, וחללי המלחמות והטרור - הם לא צריכים חודש אבל קולקטיבי? וגם אם תנסי לדברר באומץ את כל הרבנים, שמידי שנה עושים את מלאכתם בעומר בהיתרים ואיסורים, ובאופן כללי, בשפצור הלכות האבלות "בימי הספירה" - תגמרי בבעיה.
איך שלא נסתכל על הסוגיה הזו, שכבר הצמיחה זקן לתפארת, לא נצא טוב. וכל ההתעסקות האובססיבית בדיני התגלחת ופרישות צרכנית, והפולמוס ההלכתי השנתי סביבם, לא מוסיף להם כבוד. כי את העיקר אנחנו מקפידים לשכוח: למה מתו 24 אלף אברכי משי, עילויים, צדיקים בני צדיקים, שרק בדבר אחד קטנטן, קטנצ'יק, לא הקפידו מי יודע מה - לכבד זה את זה.
המסר הזה, מהות האבלות כולה, מתכסה בזיפים בכל שנה - ושוב משתכח מלב. מנהגי האבלות מהווים אולי הפרעה קלה לשגרת היומיום שלנו, המאמינים. סוג של סמל חיצוני שמראה יותר על סטטוס חברתי-דתי, מאשר על קשר עם הגורם לאבל ההוא. אז פלא שקשה להסביר אותו הלאה?
הלקח לא נלמד
גם השנה אנחנו סופרים את "החסד שבגבורה", "התפארת שבהוד" - ובמקביל לא סופרים אחד את השני. מתעמקים בפסקי הלכה על חודה של שערה, ושוכחים מה הביא אותנו לאבל השנתי: חוסר היכולת לכבד את רעינו. אותה רעה חולה שחטאו בה אותם תלמידים עתיקים – הפכה אצלנו כבר מזמן למכת מדינה. כבוד הדדי זו משימה קשה. לא פלא שאנו מעדיפים להסתפק בהתנזרות קצרה מגילוח ובדחייה של חתונה. בקטנה.
ואנחנו ממשיכים להתכנס בשבטיות, ב"אנחנו והם" שהפכו למטבע לשון יומיומי שלנו - החרדים והדתיים, על כל שלל ההגדרות ותתי השיוכים שבאמצע. המצאנו את המושג אנ"ש (אנשי שלומנו), כדי להגדיר את אלה ש"משלנו" מול אלה שלא זכו להצטופף בצל קורתנו המכובדת. עלינו מוטלת החובה להתריע קבל עם ועדה על כך שאנחנו שומרי הגחלת האמיתיים, והשאר הם זיוף או עיוות.
בכל המגזר כולו, על פלגיו פלגנותיו ועדותיו - בטוחים כי רצונם הוא היחיד שראוי וצריך להישמע, תוך רמיסת קולו של האחר, פגיעה ברגשותיו ודריכה על ערכיו. לעמוד ברחוב בזמן הצפירה, עשויה להיות התחלה לא רעה.
די לסערות על שערות
ובין לבין, שלא נשתעמם מכל האבל הזה שנחת עלינו באביב, נקבל את הגבר הדוסי בלוק של
"חיזבאללה סטייל", כולו התנצלויות והסברים, ואת חובבות הסטייל שמסתובבות בשבת בסניקרס כדי "לחדש". וזו פניה של "האבלות": מנעד של החמרות וקיצורי דרך הלכתיים. ורק אני נשארת עם התהייה, איך זה שבכל שנה מחדש מתעלמים?
עזבו את השירים, תשכחו משמחות. חשיבותו של המנהג צריכה להיות בהנצחת המאחד. במקום לדבר על זיפים, דברו על הערבות ההדדית היהודית, לעומת קידוש האינדיבידואליזם והשוֹנוּת. אם המסר הזה יצליח לחלחל בנו לפחות כפי שחלחלו סממניו החיצוניים - החברה שלנו תשנה את פניה, ולא באמצעות סערות על שערות.
שהרי על מה נקטלו אותם 24 אלף תלמידים? - על שלא ידעו לתת כבוד. ומה נגיד אנחנו, "הסופרים", שלא סופרים את לקחם ממטר?
לפנייה לכתב/ת 
