זכור את אשר עושים לך
"הזיכרון שלנו עמוס לעייפה, עד שלפעמים אנחנו חשים שהוא עומד להתפקע מרוב תביעה לזכור - מהתנ"ך עד הפלמ"ח, מעמלק ועד פיגועי הטרור. אך ערב יום העצמאות, עדיין לא כל היהודים בישראל בחרו להוציא את הגלות מתוכם"
אנחנו נדרשים לזכור. שוב ושוב תישמע המילה הזו, הן בצורתה השלילית - לא לשכוח, והן בהוראתה החיובית - לזכור.
אנחנו נדרשים לזכור את אשר עשה לנו עמלק בדרך בצאתנו ממצרים. את יום השבת. את
גם את זה צריך לזכור
הזיכרון שלנו עמוס לעייפה. יש לנו כל כך הרבה שנות היסטוריה וזיכרון - מאורעות, אנשים, תאריכים ושמות - עד שלפעמים אנחנו חשים שהזיכרון שלנו עומד להתפקע מרוב תביעה לזכור, מהתנ"ך עד הפלמ"ח.
באופן טבעי, אנחנו מעדיפים לזכור את החלק המואר יותר של ההיסטוריה. את הגיבורים והאמיצים, את יפי הבלורית והתואר, את אלה שמוסיפים לנו כבוד. אלא שאסור לנו לשכוח גם את הצד האפל של הזיכרון ההיסטורי.
ביום השואה, בצד זיכרון אחינו ואחיותינו הגיבורים - עלינו לזכור את המופתי של בני דודינו, שמיהר לפגוש את רב המרצחים כדי להציע לו עזרה ושיתוף פעולה בדרך למימוש הפיתרון הסופי.
ערב יום הזיכרון, בצד זיכרון גיבורינו שמכוח דמם אנו חיים - עלינו להתבונן בהסכמי שיתוף הפעולה של רבי מרצחים וראשי ארגוני טרור, שכל רצונם הוא לראות את דמנו ניגר כמים.
הלך אש"ף אצל החמאס
לא צריך להיות נביא או היסטוריון על מנת להבין מה מחבר בין מנהיגי הטרור הללו. הם אומרים זאת בפירוש - פעם במילים מכובסות, ופעם במילים פחות מנומסות. הטרמינולוגיה משתנה בהתאם לפוליטיקות, אבל המגמה היא אותה מגמה: "אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד". הרי אש"ף, חמאס ושאר ארגוני הטרור שונאים אלה את אלה. רק לפני זמן לא רב, כאשר החמאס השתלט על עזה, הם טבחו וחיסלו האחד את השני. אלא שעם כל השנאה הפנימית ההדדית ביניהם, הם מסוגלים להתגבר עליה למען השנאה התהומית יותר - שנאת ישראל.
פעם אחר פעם שבה ההיסטוריה וממחישה לנו למה לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב. למה בן לאדן, נשמתו גיהינום, מצא מרגוע לנפשו בפקיסטן. למה ארגוני הטרור לסוגיהם מצאו מנוח לכף רגלם בסוריה. למה הלך המופתי להיטלר, ולמה הלך אש"ף אצל החמאס.
משום מה, באווירת הפוליטיקלי קורקט האופפת אותנו, זה לא נשמע מכובד ומהוגן לדבר על נקמה ושנאה. הרבה יותר נעים וידידותי לסביבה לדבר על שלום ואהבה, אחווה ורעות. אלא שמתברר שדווקא ארצות הברית, אם הסובלנות והחירות, יודעת גם יודעת לשמר שנאה ונקמה לראשי ארגוני טרור, גם עשר שנים לאחר הפיגוע. היא לא שוכחת ולא סולחת.
מתברר שכאשר ארצות הברית רוצה, היא בהחלט יודעת לנקום עד הסוף. לראות את הלבן בעיניים, לסחוט את ההדק, ולקינוח להשליך את הגופה לים. הכלל שמטיפים לנו - שלום עושים עם אויבים - לא חל עליה. לא ראיתי את אובמה מחפש דרכי הידברות עם בן לאדן, או מציע לו הצעות פשרה. אובמה ושאר נשיאי ארצות הברית לדורותיהם הבינו שרבי מרצחים מבינים רק שפה אחת: כדור בין העיניים. מידה כנגד מידה. אלא שכרגיל בהיסטוריה, מה שמותר לארצות הברית לעשות בפקיסטן אסור לנו לעשות בחמאסטן. מה שמוסרי במזרח הרחוק, הוא פשע במזרח התיכון.
להוציא את הגלות
בצד ההצדעה לחיים ולנופלים שגבורתם היא מופת לנו, עלינו לבחון שוב את הגדרות הזיכרון והעצמאות שלנו. מותר לנו לשאול האם ארצות הברית, למשל, הייתה מסכימה למצב בו חברי פרלמנט מטעמה, ישמשו כסוכני אויב בתוך הפרלמנט שלה - כפי שחברי כנסת ערביים פועלים עם האויב, בחסות הדמוקרטיה הישראלית, כדי לחסל את העם. מותר לנו לשאול האם מדינה שלא יכולה לסגור מרפסת בעיר הבירה שלה, ללא אישור האח הגדול שמעבר לים, היא אכן מדינה עצמאית.
אחינו גיבורי התהילה מצווים לנו חיים וכמיהה לשלום, אך גם נקמה ושנאה לאלה הממשיכים ללחוץ ידיים מגואלות בדם יהודי, הממשיכים לתמוך ברוצחי משפחת פוגל, והחותמים על הסכמים שכל עניינם ומגמתם היא אחת: חיסול "הישות הציונית", כהגדרתם.
ערב יום העצמאות, עדיין לא כל היהודים בעולם בחרו לצאת מהגלות. ערב יום העצמאות, עדיין לא כל היהודים בישראל בחרו להוציא את הגלות מתוכם. ועם כל זה - שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
שנזכה לזיכרון משמעותי ולחג שמח.
לפנייה לכתב/ת 
