לידה - מי אמר שמוכרחים? טור אישי
העובדה ששירלי פרקש, אישה פורייה שאוהבת ילדים, החליטה שהיא לא מעוניינת ללדת - מעצבנת המון אנשים. עכשיו היא מדברת יחד עם העיתונאית פליאה קטנר ועם יולדות אחרות על טראומות, צלקות נפשיות וכל מה שהאימהות שלנו הסתירו מפנינו
מאז ומתמיד אהבתי ילדים. גורי אדם או גורי חיות, העיקר שיהיו גורים. כל תינוק ברחוב ממיס את לבי, ואני שמחה להיות אמא מחליפה לכל מי שזקוק לה. כלב, חתול, תוכי, קיפוד, או הילד של השכן ממול - זה לא משנה לי.
- בקרו בעמוד הריון ולידה
שלנו
באופן מפתיע, ולמרות שכמו כולם גם אני חולמת על אהבה טובה וזוגיות לא הורסת, המחשבה ללדת ילד לא עלתה בי אלא בזמנים שבהם הייתי מאוהבת (מזימה ביולוגית גאונית של הטבע?). לשנייה אחת בנצח דמיינתי את עיניו של אהובי בעיני התינוק שלי... ופוף! זה עבר.
לא עבדו עלי גם האיומים של השעון הביולוגי. שיתקתק. שיהיה לו לבריאות. לא מפחדת. אני מכירה באופן אישי לפחות חמש נשים בנות 45-43 שילדו לראשונה, באופן טבעי, ללא טיפולי הפריה קשים ומתישים. אני יודעת שאם ארצה להיות אמא, אני אהיה, עם או בלי ללדת.
ככה, אימהות יקרות, לא בונים חומה
בגיל 22 מצאתי את עצמי במסדרונות בית החולים במסגרת ביקור חולים כלשהו, כשלפתע נשמעה מחדר סמוך צרחה מחרידה.
זו הייתה צרחת כאב איומה, כאילו מופתעת מעוצמתה שלה. כל גופי סמר. קול של גבר, שקול, כמעט משועמם, אמר "תפסיקי לצרוח, תני לעבוד", ואני קפאתי על מקומי. עד היום, עשרים שנה אחרי, אני עדיין תוהה על עוצמתו של כאב שיכול היה לגרום לאימה שכזו.
הייתי ליד חדר לידה, כמובן. מזועזעת, שיתפתי בהרגשתי נשים אחרות. אף אחת לא הופתעה. "אז מה חשבת שזה, פיקניק?", שאלו אותי. ביקשתי שיפרטו אבל נתקלתי בקשר שתיקה. רק אחת לחשה, כשאף אחת לא שמעה: "את לא חייבת".
בשנים האחרונות נפרץ מחסום השתיקה הגדול בנושא דיכאון אחרי לידה, אבל נושא הלידה עצמו עדיין מטופל רק בפורומים סגורים או באירועים של רשלנות רפואית, וכאלו יש רבים. כלפי חוץ כל היולדות "מאושרות וזורחות", והמדד ל"אושר" הוא אם יש לך ילדים או נכדים. האמת הקשה, ברוב המקרים, מושתקת.
הנה מה שכותבת צביה רן, מנהלת פורום חרדות ולידה באחד מאתרי האינטרנט שעוסקים בטוקופוביה, המונח הרפואי שמתאר חרדה מפני הריון ולידה: "ישנן אין סוף סיבות לחרדות מהריון ולידה. בלידה ראשונה יש את הפחד מהלא נודע ואילו בלידה השנייה יש את הפחד מהידוע. חלק מהנשים שמעו סיפורים נוראים על לידות קשות, והן חוששות שגם להן זה יקרה. מומלץ לנשים רגישות לא לקרוא או להקשיב לסיפורים על חוויות לידה קשות".
עם עצה שכזו, פלא שההכנה האימהית לדורותיה מסתכמת במשפט: "הלידה שלך הייתה איומה ונוראית, חשבתי שאמות". ככה, אימהות יקרות, לא בונים חומה.
"טינה וליאן" של האמנית פסי גירש, התערוכה "אי-מהות" (צילום: פסי גירש)
תפסיקו לעבוד עלי!
סדרות הטלוויזיה הבינו מיד שסצנות חדר לידה, או במילים אחרות פורנו רך במסווה "רפואי מקצועי", הוא מגנט רייטינג. כולם מאושרים נורא, אדיבים, שומרים על פרטיות היולדת ואין אפילו טיפת דם אחת לרפואה. בדיוק כמו בפרסומות לתחבושות עם כנפיים.
אני לא מכירה יולדת אחת שלא חושבת שהקשר בין זה לבין הלידה שלה הוא בדיחה. כל מה שאני מבקשת זה שתפסיקו לעבוד עלי. תלדו שישיות מצדי, אבל תפסיקו לעבוד עלי.
משום מה, העובדה שאני אישה פורייה בשיא חייה, שהחליטה לשמר את צורתו הטבעית של איבר הרבייה שלה (אם תרשו לי להגדיר את זה כך) - מעצבנת המון אנשים. לעומת זאת, העובדה שבפרופיל שלי בג'י דייט כתוב "לא מעוניין בילדים", עושה אותי פופולרית מאוד, אבל גם מרימה גבה אצל הרבה גברים. וזה לא שאני לא מעוניינת בילדים של אחרים, אני פשוט לא מעוניינת ללדת.
אין לי ספק שהרצון ללדת את התינוק שלך נובע, ברוב המקרים, מאהבה טהורה נטו. אבל כשאני מסתכלת מסביב על הנשים הכמהות ללדת בכל מחיר ובכל תנאי, מבלי לחשוב לפעמים על ההשלכות - אני לא יכולה שלא לתמוה מה מתוך זה הוא רצון טבעי-ביולוגי ומה פחדים שמעוגנים היטב בשטיפת מוח חברתית מתוחכמת, שקובעת כי חובה לרצות את הבעל והמשפחה? או כי שטפו לנו את המוח שאם לא נלד לא "נגשים את עצמנו"? ממתי הדרך להגשמה עצמית עוברת דרך הוואגינה?
"לאישה פה בארץ אין אופציה בכלל לחשוב אחרת", אומרת שמרית, עורכת דין בת 43 מתל אביב. "את אישה, משמע את יולדת. זה כאילו מובן מאליו שלשם מתנקזת כל האישיות שלך. אני זוכרת שהגעתי לבדיקות דם בגיל צעיר מאוד ופחדתי פחד מוות מהדקירה. האחות צחקה עלי ואמרה 'זה כואב לך? חכי חכי שתלדי'.
"לפני שנה הגעתי לקופת החולים והרופאה נזפה בי שלא עשיתי ילדים, ושזה מאוד מאוחר. אמרתי לה שבניגוד לדעה הרווחת, אני מכירה נשים מעל גיל ארבעים שילדו ילד ראשון בלי טיפולים, או כאלו שאימצו, ושנית, שאני לא מתכוונת ללדת. היא הסתכלה עלי כמו משוגעת ומאותו רגע התייחסה אלי כאל איזה יצור מוזר".
בבואנו, העיתונאית פליאה קטנר ואנוכי, לדבר עם נשים על לידות, לא פנינו לנשים הצעירות מדי שנסחפו בעידוד נמרץ של אימותיהן לשילוש הקדוש: חתונה, לידה וגידול ילדים. פנינו דווקא לנשים הבוגרות יותר, שבחרו ללדת (או שלא).
כל היולדות שדיברנו איתן, ללא יוצא מן הכלל, סוחבות איתן חוויות טראומתיות למכביר, אבל רק מעטות הסכימו לשתף. "זה היה זוועתי, אבל אני לא רוצה לדבר על זה", היה משפט ששמענו שוב ושוב.
בואי נדבר על זה
אנחנו דווקא כן רוצות לדבר על זה, על מה שקורה לך, אחות יקרה, כשאת מגיעה לחדר הלידה. אולי יש דברים שתצליחי למנוע? אולי תוכלי לשמור על כבודך ועל הפרטיות שלך כשאחרים ישכחו לעשות כך? אולי תצליחי להשמיע קול כשאף אחד לא מקשיב לך? ובעיקר, אנחנו מקוות שתתפכחי. לידה היא חוויה טראומתית קשה, מכאיבה, וכנראה שהיא שווה את הסבל. עובדה. נשים חוזרות עליה שוב ושוב.
הנה נתון מעורר מחשבה: בדו"ח לידות בישראל שפורסם בשנת 2006 נקבע שיותר ויותר נשים בישראל מעדיפות ללדת לידה מוזמנת בניתוח קיסרי, מתוכן 56% בלידה ראשונה ללא סיבוך רפואי מוקדם. "למה לעבור את הטבח הזה אם את לא חייבת?", אמרה לי מישהי.
אין מושג כזה "לידה קלה"
"כשאמרתי לאמא שלי שאני לא הולכת ללדת, היא התפלצה", מספרת שירן, מסאז'יסטית בת 38 שמתגוררת בלוס אנג'לס. "היא מיד רצתה לדעת מה דפוק בי והמליצה שאלך לפסיכולוג דחוף. הדבר שהכי הפחיד אותה זה שאולי אני 'לסבית פמניסטית'.
"היא התחילה לומר שאמות 'ערירית' ושאני חייבת 'לממש את האמהות שלי'. כשהזכרתי לה שמגיל אפס אני שומעת איזו לידה קשה ומזעזעת הייתה לה איתי, ולמה היא מאחלת לי זוועה כזו, היא נורא כעסה ואמרה שאני צריכה להתבגר ושככה נהוג.
"נהוג בידי מי? מי מחליט מה נהוג? הגברים? החברה? מתי נשים ייקחו אחריות על הרחם שלהן בלי שאף אחד יתערב? זה היה אותו דבר כשהייתי רווקה. היא כל הזמן לחצה שאתחתן, למרות שהנישואים שלה עם אבא שלי היו גיהינום".
"זה היה גיהינום. מרשם של השטן". קפרא ובתה (צילום: אושרא קפרא)
נשים נחנקות עם הטראומה
"מדהים איך נשים נחנקות עם הטראומה ולא מוציאות אותה החוצה", אומרת אושרה קפרא, 38, קוסמטיקאית מרמת גן שילדה לפני חצי שנה את בתה הילה. "אין מצב שהלידה 'עוברת לידך'. אין מושג כזה 'לידה קלה'. זה סוג של הלם, שוק קשה שחייבים לנקות מהמערכת ולהעביר מסר לאחרות.
"שתיקת הנשים לא מובנת לי. איך עוברים משהו כל כך חזק ועוצמתי ולא מדברים עליו? רק היום אני מבינה שהיא בעצם הייתה לידה 'רגילה' ולכי תדעי מה קורה לנשים שהלידה שלהן מסתבכת. המילים הראשונות שאמרתי לאמי ואחותי כשיצאתי משם היו 'זה גיהינום, זה מרשם של השטן'.
קפרא מעידה על עצמה כמי שמסוגלת להתמודד עם כאבים חזקים, אבל שום דבר לא הכין אותה לכאב הזה. "זו הייתה סטירת לחי איומה. כל כך הרבה שנים רציתי להתחתן ולהקים משפחה גדולה וזה לקח המון זמן וטיפולים. לא הגעתי לחדר לידה כילדה צעירה שלא מבינה כלום, אבל קיבלתי את שוק חיי. האפידורל לא עבד, והרגשתי את האצבעות של המיילדת בתוכי".
"הכאב הוא כמו שוט שמצליף בלי הפסקה על גב פצוע ומדמם. הרגשתי שכל האיברים הפנימיים נקרעים לי והתחושה הייתה לנסות להוציא אבן ענקית מהטוסיק. זה פשוט מטורף.
"הייתי עסוקה בהישרדות, רק שהילדה תהיה בריאה ותצא כבר. כשהראש עמד לצאת, ביצעה הרופאה שני חתכי חיץ. הייתה לי מיילדת מדהימה, אבל היא לא יכלה לעזור לי עם הכאבים. ממש גזרו אותי, והרגשתי הכל. את תחושת השריפה והדם שנוזל ממני כמו מים".
אחרי שהתינוקת יצאה, קפרא חשה בעיקר הקלה. "כל הסיפורים על רגש אימהי שמיד אמור להציף אותך הם בולשיט. באותו רגע רק רציתי שהכל ייגמר. אחר כך תפרו אותי פעמיים, במשך כמעט שעה. הם רצו להכניס אותי שוב לחדר לידה ולהרדים אותי. זה לא אנושי.
"יש לי מזל שאחרי הלידה אמא הייתה צמודה אלי ורק דאגה לרווחתי. היום היחסים שלנו קרובים מאי פעם. אחרי שיצאתי משם קמתי כאילו כלום לא קרה והמראה של התינוקת שלי שנרגעה רק בידיים של אבא שלה, היה שווה הכל. היא נולדה ביום ההולדת שלי ואין מתנה יפה מזו".
"כמו בימי הביניים"
שיילי אמיר, 42, מדריכה רוחנית ומתקשרת, אם לארבעה מצפת, חוותה כבר קשיי לידה אבל למה שקרה לה בלידה הרביעית היא לא ציפתה. "כשכאבי התופת החלו, היה לי ברור שברגע שאלחץ מהכאב - איקרע כולי. הרחם שלי לא היה בנוי לכל זה". רופא קופ"ח שליווה את ההריון הזהיר את שיילי שהיא צריכה להתכונן לילד ענק.
"הרופאים הזוטרים צחקו על הערכת הרופא מהקופה. לא הבנתי איך הרופא במקום קבע שהעובר שוקל 3.5 קילו, אחרי בדיקה בעזרת הידיים בלבד".
הזלזול בדבריה הוביל לטרגדיה. "העובר התקשה לצאת החוצה ולקח לו כמה שעות עד שירד לתעלת הלידה, והרופא נאלץ לעלות על הבטן וללחוץ כדי שיצא. בסוף הילד יצא, אבל השיליה סירבה לצאת. היא יצאה אחרי חצי שעה, כשהאחות משכה אותה בכוח עם חבל הטבור", מספרת אמיר בעצב.
לאחר שהשיליה הוצאה, הבחינה אמיר כי היא קרועה ואמרה לאחות שככל הנראה היא קרועה גם בבטן. האחות שאלה את הרופא, והוא "עשה לי ניקיון כמו שבימי הביניים לא עשו. ממש עם היד. יצאו משם כמויות של דם. האחיות שנכנסו לאחר מכן אמרו שהמקום נראו כאילו שחטו בו כבש", היא נזכרת.
בעקבות האפידורל שקיבלה לא הרגישה אמיר את פלג הגוף התחתון, והחלה להקיא. "אמרתי לבעלי שמשהו לא בסדר, ואמרתי למיילדת שאני מרגישה שאני מדממת. אם אני רדומה ובכל זאת מרגישה משהו, כנראה שהמצב ממש לא טוב. היא עשתה תנועת זלזול עם היד כתגובה, תוך כדי הכנת תה".
בעלה של אמיר ניגש לרופא וזכה לתשובה שמדובר בתחושה שנובעת מהאפידורל. "באותו הרגע איבדתי את ההכרה", מתארת אמיר. "הכניסו לי שתי מנות דם והעבירו אותי למיטת חדר ניתוח. תוך כדי כך שברו לי את השיניים והרופא כתב בדו"ח שהדבר קרה כתוצאה מכך שהנשימו אותי, אבל באותו שלב הייתי ערה ואני זוכרת הכל".
תוצאות האירוע היו קשות: לאמיר היה קרע ברחם שלא ניתן לאחות, והיא איבדה את ההכרה בשנית. "הרופאים כרתו לי את הרחם בלי אישור של בן משפחה ודיברו עם בעלי רק לאחר מעשה. הייתי חבושה בבטן במשך יומיים, והבטן עצמה הוחזקה בקליפסים. שבועיים נוספים העברתי במחלקת יולדות בהתאוששות, מחוברת לצינורות ולנקזים, אבל ההתאוששות האמיתית לקחה עוד חמש שנים.
"לא תפקדתי בבית. כאב לי והייתי תשושה. היה קשה לי להתמודד עם העובדה שמצד אחד יש לי תינוק חדש בבית וצריך לטפל בו, ומצד שני עם ההבנה שאני לא יכולה לעשות יותר ילדים, שלקחו לי את הרחם ואת הבחירה. עצם העובדה שהצוות הרפואי שלל ממני את הבחירה - זה הדבר העיקרי שהיה לי קשה לעכל.
"אני באה ממשפחה שבה לא דיברו אף פעם על נושאים כאלו, ואמי מעולם לא הכינה אותי ללידה. חשוב לברר לפני הלידה את הזכויות שלך ולבדוק שאת מגיעה לבית חולים שבו מכבדים את היולדת ואת גופה ונותנים בו פרטיות ראויה. אחרת הטראומה קשה אף יותר.
"כנשים יש לנו יכולת להתגבר על דברים קשים מאוד, אבל בעקבות החוויות שלי אני מאמינה שנשים יודעות מה נכון עבור הגוף שלהן. אם היו מסכימים איתי שהילד שלי גדול ומקשיבים לי - כל זה לא היה קורה".
המשפט שאולי מסכם באופן הכי ברור את הקומפלקס נשים-לידה-אימהות נמצא בתשובתה של אושרה קפרא. אחרי תיאורי הלידה הקשים שלה, שאלתי אותה אם תלד שוב. התשובה, נחשו... הייתה "כן, כמובן". עם זה, קהל נכבד, אי אפשר להתווכח. והעיקר שיהיה במזל טוב.
- בימים אלה מוצגת בגלריה גרשטיין בתל אביב תערוכה בנושא דיכאון אחרי לידה בשם "אי-מהות", שתימשך עד ה-17 ביוני. אוצרת התערוכה נורית טל-טנא תנחה במקום שיח גלריה ביום שישי ה-3 ביוני, בנושא הקושי והסבל הכרוכים בחוויית האמהות.
לפנייה לכתב/ת 
