אני רווקה, וצאו לי מהווריד

שיחת הטלפון הייתה מפתיעה. על הקו הייתה דמות ציבורית מוכרת למדי, עם הישגים יפים בשדה החינוך הבלתי-פורמלי וכושר רטורי מובהק וידוע. שמחתי לקבל את השיחה, ואף לקבוע פגישה שנושאה, לפי הדובר, היה "פרויקט שקשור אליי". זה המקום להזהיר מראש את הטוקבקיסטים ולהבהיר: עד סוף הטור הזה לא תתרחש הטרדה מינית. חלילה וחס.

קבענו להיפגש מיד אחרי פאנל שבו השתתף, ולדון בנושא המעניין. ובעצם למה לא? מדובר באדם ערכי ביותר, מחנך דורות, ואני, בהיותי מש"קית חינוך נצחית, חשבתי על שיתוף פעולה מקצועי עתידי. אחרי הפאנל, שהתאחר כמובן מעל המשוער, אסף אותי ברכבו, והודיע לי שפגישתנו הראשונה תהיה קצרה, מכיוון שהוא ממהר. "ראשונה?" שאלתי. "יהיו עוד?"

"תהיה סידרה", הוא אמר.

"אתה מוכן לספר לי במה מדובר?"

הדמות החינוכית סיפרה לי שאדם שמאוד אוהב אותי, פנה אליה ואמר שמוכרחים למצוא לעינת חתן. היא כזו מקסימה. איך היא רווקה והעולם שותק? והוא, שליח ציבור שכמותו, נרתם למשימה. "אנחנו הולכים לחתן אותך. אני אדריך אותך ואסביר לך מה גורם לגבר לרצות אישה, להיקשר אליה, ואת תעשי כדבריי כשתצאי לדייט. אני מנחה עשרות של בנות כמוך, תצטרכי לסמוך עליי".

"קחי קורס בישול!"

כאן הומטרו על ראשי אינספור שאלות: מתי יצאתי ברצינות לאחרונה? למה לדעתי לא נישאתי עדיין?

מי האקס הכי משמעותי שלי, ואיך מגיל 20 ועד היום לא הצלחתי להתחתן?

כשעניתי שלא ממש עבדתי בלחפש חתן לכל אורך שנות רווקותי, ענתה הדמות החינוכית שהיא לא מאמינה לי. "כל הבנות הדתיות מגיל 20 ואילך, מחפשות בעל".

20? בשלב הזה עוד הייתי משועשעת: "אתה לא מכיר את הביוגרפיה הרומנטית שלי, או אותי. אתה לא יכול להניח הנחות לגביי, וממילא, התלמיד הוא זה שבוחר את המורה", אמרתי בעדינות, "ולא להפך".

הדמות החינוכית לא הרפתה: "את בחורה יפה, את נבונה, אבל אולי את לא יודעת איך לוכדים גבר. אני אתן לך כמה כללים, ומעכשיו תיישמי אותם כשת נפגשת עם מועמד לנישואים: אחד - לעולם אל תדברי על חתונה בפגישה ראשונה! שתיים - לבשל את יודעת? קצת? קחי קורס בישול! כשאת יוצאת לדייט, תזמיני את הבחור הביתה, תבשלי לידו, זה יזכיר לו את אימא שלו. אוכל קושר גברים".

מוסיף קומה לאגו

לו הייתי צינית, הייתי מתפוצצת מצחוק בפרצופו של הדובר, אבל אני לא. לו הייתי נאיבית וחלשה,

הייתי מתמסרת לנטייה המגלומנית של האדם שמולי, ומפקידה בידיו את סודותיי הכמוסים, את מאוויי הלב שלי ואת התפילות הפנימיות. אני בטוחה שיש כמה בנות, שברגעי חולשתן ובדידותן, מוכנות למצוא מנטור כזה, שיאיר להן את הדרך לנישואים. הן מרוויחות אוזן קשבת, והוא מרוויח עוד קומה לאגו שלו. אבל אני לא חלשה.

אז עשיתי את הדבר היחיד שאני יודעת: אמרתי אמת. בעיניים דומעות מזעם, הישרתי מבט בעיניו של האדם שלקח אותי כבת ערובה ברכבו, והחליט ללמד אותי את רזי הגברים, ואמרתי לו שבכל שנות רווקותי מעולם לא הושפלתי כמו בסיטואציה הזו. שמעולם לא הרגשתי נבוכה כמו עכשיו. שאין לו - אדם שמנחה עלמה מעל גיל 30 להירשם לקורס בישול - שום דבר לתרום לי. שאני מצרה על כך שהוא שבוי בסטריאוטיפים, ורואה ברווקות מיקשה אחת: או מיואשות ובלתי-רצויות, או חזקות ודומיננטיות מכדי להתאהב. שאין לו מושג בנשים או באהבה, ואני רוצה ברגע זה, לצאת מהרכב ולא לשמוע ממנו לעולם. וכך עשיתי, ונסערת מאוד נסעתי ישר לתוך החיבוק החם של אחי וגיסתי האהובים.

לזכותו ייאמר שהוא הבין והתנצל. כוונותיו, אני בטוחה, היו טובות. המקרה הזה, הבלתי נעים, משקף באופן מדויק את האופן המגושם, מוטעה ופטרוני שבו מתייחסת החברה הדתית לרווקים שלה. אני מעולם לא ראיתי בעצמי "רווקה". ראיתי בעצמי "עינת". אדם עם עולם פנימי וחיצוני עשירים מאוד, שאוהבת מאוד להתאהב, ויודעת שתקים משפחה לתפארת כשיגיע זמנה, ותהיה אם-לביאה.

מי חוקר זוגות נשואים?

אבל לחברה הדתית זה לא משנה, כנראה. היא ממשיכה לפלוש לחייהם של הרווקים בלי הזמנה, ובלי שום כבוד למרחב האישי. מתנהלת כפיל בחנות חרסינה מעודנת, שהיא הנפש. נוגעת באצבעות גסות בקווי המתאר של הרגשות והנימים הכי אינטימיים, ומחטטת: "כמה אהבת? תגידי, כמה! כמה דייטים יש ברשימה שלך? למה את מסרבת לבחור ההוא? רק בגלל שהוא טיפש? אילו שטויות! מי בכלל מדבר עם בן הזוג!"

הרי לא הייתי מעלה על דעתי לחקור זוג נשוי על חיי האהבה שלהם, על הקשרים עם הילדים. והנה אדם זר לחלוטין, שמכיר אותי מקצועית בלבד, מעז להושיב אותי מולו ולחנך אותי לזוגיות, כשהוא מפספס בדרך את עגמת הנפש שהוא גורם לי באותם רגעים ממש.

אין שום נוסחת קסם שתפתור את בעיית הרווקוּת המאוחרת. יותר מידי מאמרים ומחקרים נכתבו עליה,

יותר מידי כנסים של ארגונים מלאי כוונות טובות, שבסופם מחליטים שהכול נעוץ בחינוך הנפרד, או בשפע האפשרויות, או בבררנות, או במודרניזם, וכולם הולכים הביתה מסופקים, מלבד הרווקים שישנו גם הלילה לבדם.

אין שום דרך לפתור את בעיית הרווקוּת, מכיוון שכל סיפור הוא פרטי ואישי, כל ביוגרפיה היא ייחודית. כל סיפור אהבה או פרידה הוא שיר אחר.

הדמות החינוכית לא שבה להציק לי, אבל היא הביאה אותי, חצי שנה אחרי שהאירועון הזה קרה, להפר החלטה שלא לכתוב על רווקוּת (הרבה יותר מעניינות אותי פוליטיקה ותרבות) - ולכתוב את הטור הזה כדי לצאת בקריאה: רוצים לעזור לרווק/ה? אל תבלבלו את המוח. פשוט תכירו להם מישהו שווה.