הסובלנות החילונית נגמרת בדתיים
חלק מ"הדת החילונית" זה לקבל את השונה, האחר. לדבר איתו, לשמוע את דעותיו. חבל רק שהעקרונות מחזיקים עד שזה מגיע לטולרנטיות כלפי חובשי כיפות וכיסויי ראש
שני חסרונות לעניין. הראשון, אי-אפשר לנסוע, ולכן החברים מקוטלגים לאלה שגרים קרוב, ואלה שגרים רחוק אבל שווים את המאמץ. צריך גם סיוע מהשם, שיארגן מזג אוויר יפה, כי לא כיף ללכת בגשם, ואף אחד לא רוצה להגיע מסריח. החיסרון השני הוא שבאים עם הילדים, אז צריך לעשות התאמת גילאים ורצוי שיסתדרו ביניהם. אגב, החיסרון
יכול להפוך ליתרון, שכן ילדים הם הבייבי-סיטרים הכי טובים וזולים של עצמם (מה שכן, בסוף הסעודה הבית יראה כאילו אוהדי ברצלונה חגגו שם את האליפות)
לפני כמה זמן, בעלי הודיע לי שאנחנו מוזמנים אל חבר לא קרוב - פיזית או רגשית - לסעודה ראשונה. מבית הכנסת יצאנו משלחת שכללה שבעה מבוגרים (כולל המארח), שישה ילדים ושלוש עגלות. מכובד יחסית לרמת השרון הזוללת תותים. הגענו אחרי חצי שעה בהליכת ילדים (עייפים). ההליכה הוכיחה את עצמה, כי זה נתן לי זמן לדבר עם אותו בחור מסתורי שהפיל על אשתו ארוחת ערב ל-12 אנשים שהיא לא מכירה.
בסעודה הכל היה מקסים. אפילו האוכל היה מעולה, ואחרי פרק זמן מכובד - כשהחדר התמלא בכיות ילדים מותשים, שלנו, של השכנים שלנו, של המארחים ושל האורחים של המארחים, הבנתי שזה הזמן לברוח. בעל הבית קצת התבאס, ואפילו הבטיח שאליהו הנביא יופיע בעצמו בשתיים ושש דקות בלילה, אבל לא נכנעתי, הוצאתי את האבטיח מהפה של בעלי, ואמרתי "תתחיל לברך!"
בדרך הביתה
הדרך חזרה התגלתה כמחייה מתים. מזג אוויר נעים חיכה ללוות אותנו בדרך הביתה. אפילו הילדים הפסיקו לקטר. הלכנו בין המדרכות והכבישים הריקים. באמת תענוג.
באמצע הדרך, נצפו מימיננו בעל ואישה, צועדים בחריצות. עושים כושר.
"שבת שלום", בירכנו אותם בחיוך.
"אתם מה זה לא משתלבים פה", אמרה האישה, בעודה מקפידה לנופף בזרועותיה כדי לשרוף עוד כמה קלוריות עמלקיות.
"גם אתם לגמרי לא משתלבים פה", ענינו יחד בהתבדחות, בעלי ואני.
"לא! אני מה זה כן משתלבת ברמת השרון", סיננה, והמשיכה לצעוד בגאווה כאילו הצליחה להניס ג'וק מהבית.
הדת החילונית
הייתי בשוק. אולי נראינו כמו ביציאת מצרים, ורק חסרה מרים והתוף שלה כדי ללוות אותנו, ויכול להיות שהמראה שלנו קצת הדהים את אותה גברת, אבל אם זכור לי נכון, גם היא יצאה ממצרים איתנו, אפילו שלפי צבע עורה, הסבתא שלה הגיעה מפולין.
ואותי? אותי היא שונאת? הרי אני עד לפני דקה הייתי היא. ואם היא הייתה יודעת כמה אנחנו דומות, עורה היה הופך חידודין חידודין.
מה שמדהים אותי, זה שחלק מ"הדת החילונית" זה לקבל את השונה, האחר. לדבר איתו, לשמוע את דעותיו, ולכבד את הזכות שלו לדעות שונות. "איש באמונתו יחיה" - פתגם סדור בפיהם של החילונים. אמנם הרבה לא יודעים שזכויות היוצרים הן של הנביא חבקוק, שבכלל
אמר "צדיק באמונתו יחיה", אבל שיהיה.
חבל רק שהעקרונות מחזיקים עד שזה מגיע לטולרנטיות כלפי חובשי כיפות וכיסויי ראש. פה לא! פה העקרונות מפסיקים. פה נגמרת הסובלנות. קיים פחד לאומי שכל דוס רוצה להחזיר את החילונים בתשובה. שטויות.
מן הסתם, בדיוק כמוכם, אני חושבת שדרך חיי היא הנכונה. אז מה?! לא תתפסו אותי צועקת על שכנתי "תתלבשי יא שיקסה!"
אז אם אתם מאמינים בעקרונות הפלורליסטים הקדושים לכם, תפסיקו לסנן לנו דברים מכוערים ברחוב באמצע הלילה. אתם הורסים לנו את הגרוב של שבת.
לפנייה לכתב/ת 
