כתבת הצבע: מסע זכרונות בכרכור עם דני קרמן

המאייר, המעצב והסאטיריקן דני קרמן בורח מנוסטלגיה כמו מאש. למרות שעיצב משנות ה-60 את תהלוכות העדלאידע של פורים בתל אביב, זכה במגוון פרסים, ביניהם פרס סוקולוב לעיתונאות, אייר איורים למיטב כותבי הטורים ולמאות ספרים - ברוחו הוא עדיין נער עם זכרונות ילדות מכרכור, שלטענתו היא "מושבה משעממת וחפה מכל תרבות (בימים שגרתי בה) בעיצוב הפרופיל התרבותי שלי".

קרמן ידוע גם במדריכי הנסיעות המיוחדים ששירטט בחותמו הכתוב והמאוייר, כשהאחרון שבהם הוא "לונדון בעקבות ספרים וסופרים". למרות שיש לו עדיין בית בכרכור, קרמן אומר ש "אני כמעט ולא מכיר את המושבה שבה גדלתי, ושלטים שאני רואה כמו 'חלומות כרכור' מרתיעים אותי כמעט כמו שם המדור הזה 'מסע עם כוכבים'. גם אם יש דבר כזה 'כוכב', לעולם לא אסכים שיכנו אותי כך". בכל זאת, חזרנו איתו לסיור ילדות במקום שבו גדל.

בית הולדתי

"אבי, יעקב קרמן, הגיע לכרכור לעבוד ולנהל פרדסים. הוא נשא את אמי, לאה, והשניים בנו את ביתם הקטן בכרכור, ברחוב המייסדים 34, שם נולדנו - אמנון אחי, ואני. כמנהג הימים ההם, גדל הבית על-פי הצרכים. לימים הצטרפה אליו גם חנות המכולת שאותה פתח אבי כשנולדתי בימי המלחמה, שכן עסקי הפרסים היו אז בשפל.

"לקראת חגיגת בר המצווה שלי נבנה גם 'סלון' לבית שלנו ושם נערכה החגיגה. מכיוון שלאבי היתה מכולת, זאת היתה ה'בר-מצווה' הראשונה בכרכור, שכל אורח קיבל בקבוק גזוז פרטי. במהלך השנים המכולת הושכרה והיא פועלת עד היום".

ה'בר-מצווה' ה-1 בכרכור. קרמן בבית הוריו והמכולת (צילומים: גילי מצא)

בית הספר

"המבנה הראשון של בית הספר בכרכור ברחוב המייסדים 77, היה מה שקראו אז 'הנוּקטה' (הנקודה) - דהיינו המקום שבו היו מרוכזים כלי הנשק ומשם גם יצאו הנוטרים (הגפירים) לפעולות הגנה שהיו נחוצות. מאוחר יותר, כשהפך הבית לחלק מבית הספר, שכנה בו כיתה א' שבה למדתי תחת עינה האוהבת של המורה תחיה, המחנכת שלי בכיתה א', שאיתה אני בקשר עד היום.

"יש לי קשר מיוחד לכתה א', שהיתה השנה היחידה שבה את רוב הזמן ביליתי בתוך הכתה. כבר בכתה ב' גיליתי שמה שקורה מחוץ לכתה, יש בו עניין רב יותר לילד שלא מסתדר עם משמעת. בחוץ היו לי גירויים רבים, הייתי יושב וקורא בגן של בית הכנסת הסמוך או מטפס לחלון הכיתה מבחוץ ומצחיק את חבריי. ליד בית הספר היתה הכיכר היחידה בכרכור, שם קוראים לה עד היום 'העיגול', כינוי שהפך ביטוי כרכורי לכיכר".

"קשר מיוחד לכתה א'". בבית הספר העממי בו למד קרמן

קולנוע אוריון  

"היה זה הקולנוע החורפי, להבדיל מהקיצי, מבנה ללא גג. פרטים על היחסים ביני לבין הקולנוע תוכלו לראות בסרט 'סינמה פרדיסו', רק שאצלנו זה היה בגרסה יותר כרכורית - דהיינו עוד יותר עלובה.

"דודי, הרשל, היה הסדרן של הקולנוע ולכן זכיתי ליחס מיוחד, וברוב המקרים נכנסתי ללא כרטיס. מכיוון שגרתי ממש מול הקולנוע ומכיוון שסרט שהוצג שם היה מוצג שבוע שלם, הייתי נרדם בדרך כלל לקול הסאונד של סרטים שלא ראיתי אז, כי הם הוגדרו כסרטים שאינם מתאימים לילדים.

כשגדלתי ואספתי ספריה של סרטים קלאסיים, גיליתי, ואני מגלה עד היום, סרטים שאת המוזיקה שלהם אני זוכר מהימים שהייתי שוכב במיטה ומדמיין מה קורה שם מעבר לכביש, ואיזה סצינות רומנטיות מלווה המוסיקה. כשיצקו מדרגות לאחת מכניסות בית הקולנוע, חרטנו חברי ואני את השמות שלנו בבטון הרך. השמות שם עד היום".

קרמן מצביע על כתובת שמו, שחקק על מדרגת בית הקולנוע "אוריון"

קפה טיצ'ר

"חלק ממייסדי כרכור היו יהודים מלונדון. אחד מהם – אדון טיצ'ר – פתח קפה שבתקופה מסוימת היה משמש בעיקר את החיילים הבריטים ממחנה 80 ומשאר המחנות שהיו באזור בימי המנדט הבריטי.

"לאחר קום המדינה, כשבן-גוריון המפא"יניק חתם הסכם עם הדתיים שכל אתרי הבידור יהיו סגורים בשבתות, כרכור – המועצה המקומית היחידה בארץ שנשלטה אז בידי מפ"מ, לא הכירה בהסכם הזה, וקפה טיצ'ר אירח בכל יום שישי את מיטב הזמרים של אז: ישראל יצחקי, שמשון בר-נוי, יפה ירקוני, פרדי דורה, ג'טה לוקה ואחרים. אנחנו, הילדים, היינו יושבים על חומות הקולנוע הקיצי, רואים את הכוכבים ולעיתים מתקנים להם את מילות השירים, שאת כולם ידענו בעל-פה. היום קפה טיצ'ר כבר לא קיים והמבנה הוא מעין 'קניון' של כרכור (ברחוב המייסדים 33), כלומר יש בו שלוש חנויות".

ה'קניון' של כרכור. קפה טיצ'ר

תחנת הרכבת של חדרה

"היום התחנה עזובה ועלובה ומחכה לאיזה משורר שיכתוב עליה שיר. בילדותי, מכאן היו נוסעים למקומות רחוקים, בעיקר לירושלים. הפעם הראשונה שנסעתי ברכבת לירושלים היתה כשהייתי בן 15 ונסעתי עם אבי להירשם ללימודים ב'בצלאל', שם למדתי עיצוב גרפי, איור וציור.

"בכל פעם שקראתי בספרים על תחנת רכבת, למשל – התחנה בה יורד אמיל בברלין ומתחיל את המרדף אחרי גרונדייס, הגנב בספר 'אמיל והבלשים', הייתי רואה בדמיוני משהו דומה לתחנה הזאת. פיליאס פוג, גיבור הספר 'מסביב לעולם ב-80 יום', התחיל מבחינתי את המסע שלו כאן. כדי להגיע לתחנה מכרכור, מרחק כ-7 ק"מ, היה צריך לתאם עם מוֹרי – נהג הטנדר היחיד בכרכור (אבל זה היה עוד לפני שנולדתי)".

"בילדותי, מכאן היו נוסעים למקומות רחוקים". תחנת הרכבת

בית הספר החקלאי בפרדס חנה

"אבי בוגר בית הספר 'מקווה ישראל', שנאלץ לנטוש את החקלאות בגלל המלחמה, שלח אותי ללמוד בבית הספר החקלאי בפרדס חנה, לשם הייתי נוסע באופניים, מרחק כ-2 קילומטרים. ברוב הימים הייתי עוצר בדרך ומבלה את היום בסוכה שבניתי לי בחורשת האיקליפטוסים שהיתה פעם בין פרדס-חנה וכרכור, ושם קורא ספרים שהיו חבויים בבור נסתר.

"כשנאלצתי בכל זאת ללמוד ולעבוד בחקלאות, שובצתי לענף 'הפּרֵדָה'. שמואל בר-זכאי (שלימים היה לזמר ואחר-כך פרופסור באוניברסיטת ת"א) ואני היינו אחראים על פרדה סרבנית מוכת שחין, שהיו לה דעות משלה בנוגע לדרך להגיע למקומות שניסינו להוביל אותה אליהם.

"הייתי מגיע בעיקר לשיעורי הספורט מכיוון שהמורה – מר הדר, היה גם המורה שלי בבית הספר העממי, שם הוא גם לימד אותי ציור. היום אני יודע שכמורה הוא היה חובב, אבל הדר היה אחד האנשים שבזכותו הפכתי להיות מאייר. כשנערכה הצבעה בקרב המורים אם לסלק אותי משם, קולו היחיד של הדר לא הספיק (לשמחתי) כדי שאשאר שם".

הגיע בעיקר לשיעורי הספורט. בבית הספר החקלאי

מגדל המים

"המגדל הזה, על גבול פרדס חנה-כרכור, קשור אצלי בזיכרון שיישאר בי כל חיי. לאחר מאחת מפעולות האצ"ל נגד החיילים הבריטים, הודיעו הבריטים שכנקמה הם עומדים לפוצץ את המגדל הזה. בהודעה צויינו גם היום והשעה. מבחינתנו היה המגדל הזה גם מגדל אייפל וגם מגדל פיזה וגם האמפייר סטייט בילדינג – שכן זה היה הדבר הכי גבוה שהכרנו.

"ביום ובשעה הנקובים, עמדנו כל תושבי פרדס חנה וכרכור וחיכינו לרגע הנורא. השעות חלפו ושום פיצוץ לא ארע, וכפי שאתם רואים, המגדל עומד על תילו. היום הוא משמש בסיס לאוסף אנטנות של רשתות סלולריות, ואני תמה האם לזה התכוון מי ששם על הגדר המקיפה את המגדל את השלט 'פה מאוחסן חומר מסוכן'".

ה"אמפייר סטייט בילדינג" של כרכור. מגדל המים

כיכר השוק בחדרה

חברי, יורם אפק - פרסומאי שכתב גם ספרים רבים, הוא בעצם החבר הכי ותיק שלי. יורם אוהב לספר שהחברות שלנו התחילה בריב שבסופו קבענו להיפגש ליד ככר השוק בחדרה ו'ללכת מכות'. לטענתו, ואין לי שום הוכחות שהוא טועה, אני וחברי חגי לא הופענו במועד הנקוב. יורם, לעומת זאת, הביא את חברו מתי, הבריון של הכתה שלו ושניהם חיכו שם עד בוש. בסוף, על-פי דבריו, בכל זאת היו מכות - מתי כעס כל-כך על יורם ו'הביא' לו אגרוף מתוך תסכול. כאן נראים יורם ואני משחזרים את הקרב ההיסטורי, שלא התקיים לפני 57 שנים".

שיחזור המכות עם יורם אפק בכיכר השוק בחדרה

• לכל הכתבות במדור "מסע עם כוכבים "