סיפור חיים: עלילות פ"ת מאת אורלי קראוס-ויינר

מאז שלמדה לקרוא רצתה אורלי קראוס-ויינר להיות סופרת, אבל בדרך עשתה תחנות ביניים לרזומה: מורה לספרות בתיכון "בליך", עיתונאית בכל עיתון שנסגר ("דבר" "טלגרף" "חדשות"), עורכת עיתון של ש"ס, דירקטורית בחברה בורסאית ואפילו עבדה כדיילת. שבע שנים של חוויות מלאות כיסי אוויר, נחיתות והמראות, הולידו את רב המכר שלה "התרוממות", ומאז היא מפיקה ספר מדי שנה. לאחרונה יצא הספר העשירי שלה "כמעט מושלם". 

ילדותה בפתח תקווה משתבצת כמעט בכל עלילה שאורלי כותבת. יצאנו לשחזר את משב החופש, הריחות והצבעים של ישראל מפעם, וגם אם היינו צריכים בעיקר לדמיין - טוב שלקחנו איתנו סופרת.

קופצים למרפסת

"היינו 'יורדים למטה' מהקומה הראשונה בבית ברחוב ח"ן 12 בשעות אחר הצהריים, ונעלמים עד שההורים היו קוראים לנו בערב. השכונה הייתה מורכבת מבתי דירות מוקפים במדשאות ירוקות רחבות שוליים. לא היו טלפונים ניידים ולמרות זאת אף אחד לא דאג יותר מדי. לא היו גם מזגנים ולכן נהגתי לישון בימי הקיץ במרפסת המאווררת. כשהתבגרתי והיו לי כבר חברים רומנטיים, הם קפצו לבקרני באמצע הלילה, טיפסו על סורגי המעקה וכך לא נאלצו להעיר את כל בני הבית. הייתה זו תקופה אחרת, תמימה וחמימה יותר".

ישנה כאן בקיץ. קראוס-ויינר מתחת למרפסת הבית (צילומים: גילי מצא)

מטפסת על עצים

"גן החיות ברח' שרת 9, סמוך לבית הוריי, הצית את דמיונם של כל ילדי הסביבה. למרות היותו קטן, היו בו אפילו אריות ששאגותיהם העירו אותנו בלילות. כיוון שלא היה לנו כסף לכרטיס (דמי הכיס הספיקו בקושי לחצי מנה פלאפל שבועית), נהגנו לטפס על העצים הסמוכים לו ולצפות בחיות במשך שעות. כשהגענו לשם היום, שמחתי לגלות שהגן עדיין קיים אבל מסיבות טכניות מנעו את כניסתי, לכן נאלצתי להיזכר בכישוריי מפעם ולטפס על עץ סמוך כדי לצפות בחיות מתקופת ילדותיי".

גן שהצית את דמיונם של ילדי הסביבה. על עץ שמשקיף על גן החיות

נשיקה בגינה

"בית יד לבנים הצמוד לגן החיות, מוקף בגינה יפיפיה ורחבת ידיים. כיוון שהייתי תולעת ספרים מגיל ארבע, ידעתי גם לקרוא יפה ורהוט. החל מכתה ג', בכל יום זיכרון, בחרו אותי להקריא את 'מגש הכסף' של אלתרמן בפני ילדי בתי הספר בעיר, שהגיעו בחולצות לבנות לטקס לזכר הנופלים במערכות ישראל.

"זיכרון נוסף והרבה פחות עגמומי מאותה גינה, הוא של הנשיקה הראשונה. זה היה בערך בגיל 13 עם החבר הראשון שלי, קובי מימון, שלימים הפך לאיש עסקים בינלאומי. כשחזרתי מהגינה, בערך בשלוש לפנות בוקר, חיכה לי אבא שלי שדאג בטירוף והעיף לי סטירה מצלצלת. זאת הייתה הסטירה הראשונה והיחידה שחטפתי בחיי, והייתי כל כך המומה ומושפלת שהסתגרתי בחדר שלי ובכיתי במשך יומיים, עד שאבא התנצל.

הנשיקה הראשונה התרחשה כאן. גינת בית יד לבנים

לומדים בקן

"חני הציעה שאבוא אתה לקן של הנוער העובד, שם התקבצו כל ילדי האיזור אחרי הצהריים. ומאז פחות או יותר כבר היו לי חיי חברה" (מתוך ספרה של קראוס-וינר "מה שצריך לקרות").

"חני, שבמציאות נקראת פסיה, היא חברה שלי עד היום וכך גם אריאלה עודד, קובי מימון, חיים צוף, אשר הירש ויורם עוז (שקראנו לו דובי כיוון שהיה שמן, ועד היום למרות שרזה בינתיים, עדיין מכנים אותו כך).

זוהי חבורת הילדות שלי שהייוותה השראה ישירה לספרי 'מלכת הלבבות' ו'מה שצריך לקרות', והם גם הסיבה העיקרית לכך שבכל ספריי חברות ואהבה הם ערכים עליונים ומאפילים על כל שיקול אינטרסנטי.

"התקבצנו לראשונה בקן של הנוער העובד, ברחוב בצרי 3, שהפך למעשה לביתנו השני (או הראשון, אם שואלים את בני המשפחה שלי). השתתפנו בפעולות במבנה המרכזי בגלל שחיים (היפה) צוף היה המדריך, וגם הברזנו לפעמים מבית הספר כדי להתקבץ בחדר הקטן שעליו השתלטנו או סתם לשחק פוקר, 'ארץ עיר' או כדורסל במגרש הצמוד.

"שם התאהבנו, נפרדנו, רבנו והשלמנו, רקדנו במסיבות בדיסקוטק הסמוך שהיה בעצם צריף ירוק בעל תקרה אקוסטית מקופסאות ביצים וקירות מצופים בפוסטרים מ'להיטון'. היום נותר רק המבנה המרכזי שנצבע בצבעי אפרסק והפך לסטודיו למחול. צריף הדיסקוטק נעלם, ממגרש הכדורסל נותרו רק מרצפות ובסמוך לחדר הקטן גיליתי במפתיע שתי ערוגות ירק מלבלבות. סוג של בדיחה קוסמית על נסיונותיי הנואשים לגדל צמחים בעציצים בבית".

"שם התאהבנו, נפרדנו ורקדנו". מקן הנוער העובד נשארו 2 ערוגות

מכולת מיתולוגית

"בסוף כתה יב', החלטנו שעצם העובדה שהיינו רשומים באיזה בית ספר מחייבת אותנו להצליח בבחינות הבגרות. קונסוליום של החבורה התקבץ והוחלט שלשם כך רצוי שנעבור לגור באופן זמני בבית משלנו, שיהיה לנו בו השקט והפרטיות הנדרשים כדי ללמוד. חברתנו ענת גינזבורג ז"ל, שהסתפחה לחבורה בכתה י"ב, נידבה לשם כך את בית סבתה שבדיוק עברה לבית אבות.

"רוב ההורים ליוו את המיזם בהרבה שתיקה רועמת ואפס גיבוי כלכלי, חוץ מהוריי הנפלאים שתמיד תמכו בסופו של דבר בכל שיגעון שלי, אם היה בו ולו איזה שמץ של הבטחה אופטימית לעתיד. נאלצנו להסתפק במועט ובימי שישי עם שחר, היו הבנים פושטים על הכניסה למכולת דאז (ברחוב מונטיפיורי), שם המתינו ארגזי חלות וחלב והיו חוזרים עם חלה לשבת וחלב לנס קפה".

הבנים היו חוזרים עם חלב וחלה לשבת. המכולת הישנה

מגדל צדק

"האהבה שלי להיסטוריה מעוגנת כנראה בערימות הרומנים ההיסטוריים שתמיד היו המועדפים עלי, מאז קראתי לראשונה את 'דזירה' בכתה ג'. אך לעובדה שגדלתי בפ"ת, עיר הספוגה היסטוריה של הזמן החדש ומוקפת באתרים היסטוריים מהזמן העתיק, הייתה בוודאי גם השפעה רבה.

"במגדל צדק, מבצר צלבני הניצב על גבעה (מול קיבוץ עינת) שממנה נשקף נוף מרהיב, ביליתי הרבה בפיקניקים משפחתיים, טיולי בית ספר ומחנות של הנוער העובד והצופים. לא משנה באיזו פעילות עסקנו, הראש שלי תמיד שוטט בזמנים אחרים, עם ז'אן מאיבלין שמשפחתו הקימה את המצודה (שנחרבה מאוחר יותר על ידי אחיו של צאלח א- דין) ואחותו החורגת איזבל הראשונה, מלכת ירושלים, שנאלצה להחליף בעלים רבים ללא קשר לאהבתה אליהם, כדי לשמור על מעמד הצלבנים באיזור".

פיקניקים טיולי בית ספר ומחנות של הנוער העובד והצופים. במגדל צדק

למות ב"עינת"

"הסיבה שקיבוצים מככבים תדיר בספרים שלי נעוצה כנראה עוד בילדות, כשקראתי את 'דפי תמר' של דבורה עומר, ונכספתי בגללו לעבור לקיבוץ. אמא שלי התייצבה כחומה בצורה כנגד השאיפה הזאת כיוון שפעם, כשהייתה מורה שכירה בקיבוץ רמת הכובש, הכריחו אותה לעשות תורנות מטבח. למרות זאת, בכל פעם שחלפתי על פני קיבוץ עינת המשכתי לחלום על כך.

"בסופו של דבר נשארתי עירונית מצויה, אבל ברזומה שלי מופיעים גרעין נח"ל אחד, שתי חתונות עם שני קיבוצניקים (שהסתיימו בגירושין) ושתי מערכות יחסים נוספות עם קיבוצניקים לשעבר, שאחת מהן ברוך השם נמשכת עד היום.

"סיבה נוספת בעטיה רציתי לבקר בקיבוץ עינת היום (מזרחית לפתח תקווה), דווקא בבית הקברות שלו, הינה חברתי ענת גינזבורג שנפטרה בנסיבות טרגיות לפני למעלה משנתיים וקבורה בו. זהו בית קברות יפהפה שבו ניתן לכל מי שקבור בו מרחב נשימה ואפשרות להתבטאות אמנותית. רשמתי לעצמי ליידע את קרוביי, כשזה יהיה רלוונטי לגביי".

מרחב נשימה לכל מי שקבור פה. בית הקברות בעינת

•  לכל הכתבות במדור "מסע עם כוכבים "