אז מי כאן המשתמט?
הרעיון של גפני, לפיו על כל חרדי שיתגייס יהיה חילוני שילמד תורה הוא לכאורה מטורף. אך גם אם לא מסכימים איתו, חייבים להודות שיש כאן זווית ראייה אחרת: לפי הנרטיב החרדי, לימוד תורה הוא משימה לאומית - והחילונים הם הם המשתמטים
בתור ילד, צפייה במשחקי כדורגל היתה משימה קשה עבורי. לא תמיד קלטתי מי נגד מי. לא הבנתי למה מצליחים להבקיע גול רק שעה אחרי שריקת הפתיחה, שלא לדבר על אי היכולת לעכל את שפתו הקולחת של זוהיר בהלול.
הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
לישיבה חסידית או ליטאית (המורעלים מוכנים להיכנס לכלא אם לא ישלחו אותם לפוניבז'), וחותמים על גמרא וסט שולחן-ערוך - נשמע מופרך לחלוטין.
עם הזמן נכנסתי לעניינים, וספורט הכורסה הפך גם אצלי לתחביב. אבל בעיה אחת המשיכה לצוץ כל פעם מחדש, בדקה ה-46: כבר התרגלתי לראות את בית"ר רצה לכיוון אחד, ואת חיפה מובילה מתפרצת לכיוון השני, ופתאום הכול מתהפך. כל אחד מנסה לתקוף ללא רחמים את השער שרק לפני רגע היה מבצרו. למה חייבים להחליף צדדים? ריבונו של עולם, אצלנו בכיתה מי שתפס את הצד עם השער הטוב, הרוויח. השני היה צריך לאלתר עם הבלטות שעומדות לרשותו. למה בבלומפילד זה לא עובד?
שורק את שריקת המחצית
למרות שהכדור הוא עגול, העולם הוא לא מגרש כדורגל. בעולם האמיתי אי-אפשר להחליט שמשנים את הכיוון. אם אחד הצדדים הוא התוקף, השני ייאלץ להישאר תמיד המותקף. זה לא משתנה כך סתם, בהחלטה שרירותית.
את עובדת החיים הזו הפר השבוע ח"כ משה גפני. בנאום בפורום קיסריה, הביע הח"כ את הסכמתו לגיוס בני ישיבות. אין לו בעיה שכל תושבי מאה שערים יצטרפו לתור בכניסה לבקו"ם, אבל בתנאי אחד - שעל כל צעיר חרדי שעוזב את הישיבה, יצטרף צעיר חילוני במקומו. לכאורה, אחד הרעיונות המטורפים שנשמעו כאן לאחרונה; רק הניסיון לדמיין בחורים תל-אביבים נכנסים ללשכת גיוס במרכז בני ברק, מקבלים שיבוץ
האם החרדים יתגייסו?
"לא יוצא מהישיבה"
קובי נחשוני
תלמיד בישיבה ירושלמית נחשבת מבקש מהציבור הישראלי להפנים: "אף חרדי 'אמיתי' לא יתגייס ממניעים אידיאולוגיים, מקסימום כי זה נוח ומשתלם". אבל אברך אחר אומר: "ההחלטה מסייעת למי שרוצה להתנדב"
מצד שני, לרבים מאזרחי ישראל אין שום בעיה עם התסריט ההפוך: גיוס חרדים לצה"ל נשמע להם הגיוני לחלוטין. מבחינתם, סביר מאוד לראות אברכים מ"מיר" על מדי ב', ולא מוזר להם לדמיין את טובי בניה של ישיבת "חברון" מבצעים ירי לאחר מאמץ. ההבדל הוא שבניגוד לתסריט הראשון שהועלה השבוע, קצת במפתיע, על התסריט השני אנחנו רגילים לחשוב, והוא גם נשמע לנו צודק למדי: יש חובה אזרחית ומוסרית לשרת בצה"ל, ומי שמנסה להשיג "פטור" - צריך סיבה טובה כדי להגן על עצמו.
כאן נכנס גפני לתמונה, ומנסה לשרוק את שריקת המחצית. לטעון שנקודת המוצא של הדיון (קרי: יש חובה אחת, ומי שאינה ממלא אותה הוא משתמט עלוב) - אינה פשוטה כל כך, ואפשר להפוך את התמונה. דבריו משקפים את דעתם של רבים מבני המגזר שלו (וגם חלק גדול מבני המגזר הדתי-לאומי, כולל אלה שעושים שלוש שנים ויותר). לדעתו, לימוד תורה הוא משימה לאומית לא פחות מהגנה על גבולות המדינה. בלי שמירה ופיתוח של עולם הרוח, עם ישראל יתפורר. מנקודת מבט זו, יש חובה אזרחית ומוסרית ללמוד תורה, והחילונים הם אלה שמשתמטים ממנה.
הנרטיב החרדי
אנחנו לא רגילים לזווית ראייה כזו. החרדים עצמם אינם טורחים להעלות אותה. רק עכשיו, אולי אפילו בלי כוונה, העז גפני להגיב לאצבע המאשימה – והניף אצבע מאשימה בחזרה. סוף-סוף הוצג גם הנרטיב החרדי: אנחנו ממלאים את חובתנו, ואתם אינכם נושאים בנטל.
ספק אם מישהו לקח ברצינות את הצעתו. ספק אם גפני עצמו העלה בדעתו שהרעיון אכן יתממש. ובכל זאת, חברה תקינה צריכה להתייחס בכובד ראש לעמדה שהוא מייצג. דיון דמוקרטי אמיתי אינו קובע מראש עם איזה צד הצדק, ואיזה צד מנסה לסטות משורת הצדק באופן חריג. במשחק הוגן, צריכים להיות מוכנים לאפשרות הלא-נוחה של החלפת צדדים.
לגיטימי בהחלט להמשיך ולתקוף בחריפות את החרדים, ואף לטעון שעיסוק בתורה הוא בזבוז זמן, כסף וכוח אדם - אבל כל זה רק אחרי שניסינו לבדוק איך הדיון נראה מנקודת המבט הנגדית. כל צד בוויכוח עשוי להתברר כצודק. לא רק זה שתפס ראשון את השער, וקבע את חוקי המשחק.
לפנייה לכתב/ת 
אם הם יתגייסו
צילום: צביקה טישלר
מי ילמד גמרא?
צילום: מיכה דומאן. באדיבות מרכז חב"ד ת"א
מומלצים
