ביבי, כוון הסופרטאנקר לשכונות ישנות ומוזנחות

בייגלה שגדל ובמרכזו חור גדול ומוזנח - כך נראית כיום העיר באר שבע, לאחר שנים שמשרד השיכון בונה רק בפאתיה, במקום לחזק את השכונות שבלבה. נטישת מרכז העיר גרמה לגוויעת העיר כולה, ואין שכונת וילות חדשה בשולי העיר שתצליח לתקן מצב זה. אך לו הבנייה החדשה היתה מתבצעת בשכונות הוותיקות במרכז העיר, במרחק הליכה מתחנת הרכבת - באר שבע והנגב כולו היו מתעוררים לתחייה.

משום כך, ההצעה לבנות אלפי יחידות דיור בפריפריה, במסגרת "סופרטנקר הנדל"ן" של ראש ממשלה, לא צפויה להביא בשורה חדשה לשוק הנדל"ן הישראלי. מאז הקמת המדינה הוקמו בישראל לא מעט פרויקטים ענקיים - רובם כולם מרוחקים ממרכזי ערים מצליחות.

בניית שכונות בצורה זו מאפיינת את הבנייה ברוב ערי ישראל בשנות ה-50 עד ה-70, אז נבנו למעלה מ-500 שכונות כאלה מאילת ועד לקריית שמונה. מאוחר יותר הן ננטשו על ידי משפרי דיור, נקלעו לבעיות חברתיות ועם הזמן הפכו לשכונות עוני מוזנחות. גם בשנות ה-90 פעלו ועדות לבנייה לאישור תוכניות למגורים, תעסוקה ותעשייה (ול"ל), שאת תוצאותיהן אנחנו רואים עד היום: פרויקטים גדולים, מוזנחים - ורחוקים ממרכזי הערים.

אבל תוכנית ה"סופרטנקר" מעמידה גם הזדמנות גדולה וחד פעמית לפתחה של הממשלה: לבנות את מאות אלפי יחידות הדיור הללו בתוך שכונות ותיקות, כדי לחזק אותן פיזית וכלכלית. זה יעלה למשלם המסים רק כמחצית מהעלויות של הקמת שכונות חדשות בפאתי העיר, מכיוון שהתשתיות - דוגמת כבישים, רחובות, תאורה, ביוב, מים, מבני ציבור וגינות - כבר קיימות.

חיזוק הנגב והגליל?

מחקר שביצענו מראה כי קיים פתרון זמין להוספת דיור בתוך השכונות הוותיקות: לבנות בהן, בפרויקטים קטנים ובשלבים, כ-60% יחידות דיור נוספות, בפחות מ-10 שנים ובמחצית העלות של בנייה חדשה בפאתי העיר. השכונה המתחדשת תתחזק עם התאכלסות משפחות חדשות והוספת שטחי מסחר ומשרדים, מה שיחזק את העיר כולה.

הניסיון במדינות המערב מלמד שרק חיזוק מרכזי הערים, שאמורים להיות מרכזים מטרופוליניים, יוצרים פיתוח כלכלי לעיר עצמה ולסביבתה. משום כך, כל עוד אין ערים חזקות ומשגשגות בנגב ובגליל, הם לא ישגשגו.  

לפרויקטים בשולי הערים יש חסרונות נוספים - הם גוזלים שטחי ענק גדולים כמעט פי שניים לעומת בניית אותה כמות יחידות דיור בתוך מרכזי הערים, בין היתר מכיוון שצריך לבנות כבישים חדשים שיובילו אליהן. כבר היום השטח הפתוח של מדינת ישראל הוא בין הנמוכים בעולם לנפש, והגידול באוכלוסייה גדלה מבטיח לנו, שגם אם לא נבנה מחר בבוקר - היחס הזה ימשיך לרדת.

פיזור האוכלוסיה הרחק ממרכזי הערים גם לא מאפשר לתחבורה ציבורית איכותית להתקיים, מה שמחייב כל משפחה להחזיק בשתי מכוניות. התלות ברכב גורמת פגיעה נוספת בסביבה, בשל זיהום אוויר, זיהום קרקע ותלות נוראית ברכב.

פרויקטים גדולים המיועדים למגורים בלבד, הם מגדלים היושבים בתוך מגרשי חניה ענקיים, ללא שירותים, מסחר ומקומות עבודה במרחק הליכה סביר. התלות ברכב והיעדרה של תחבורה ציבורית איכותית שמאפשרת להגיע לעבודה ולשירותים בצורה זולה ומהירה, גם מובילים להגדלת הפערים החברתיים. למעשה, שכונות גדולות של אלפי יחידות דיור המרוחקות ממרכז העיר, מאופיינות תמיד באוכלוסייה הומוגנית בגיל ובהכנסה, שמזדקנת ביחד.

לא לחזור על הטעות

אמת, ועדות התכנון בישראל הן ביורוקרטיות מאוד וכיום לוקח בין חמש ל-20 שנה לאשר תוכניות. כל פרויקט גורר עשרות ישיבות בוועדות ואלפי שעות של עובדי ציבור ושל משרדי תכנון, שמשנים את הפרויקטים מדי כמה חודשים. אפשר להפוך את הוועדות המקומיות לטובות יותר, אם רק יעניקו להן סמכויות נכונות.  

הרעיון של נתניהו, להקים ועדות דיור זמניות, מזכיר את הול"ל בשנות ה-90. כמי שהיתה בוועדה המחוזית במחוז מרכז בתקופה זו, אני מודה כי רוב הפרויקטים שאושרו אז היו טעויות איומות לערים בישראל. מרוב חיפזון לאשר, נשכח הרעיון העיקרי, והוא שתפקידן של ועדות תכנון זה לבנות ישובים טובים, משגשגים, עם איכות חיים עירונית גבוהה, שלתושביהם יהיה טוב לחיות בהן.

אם ראש הממשלה ושר הפנים יחטטו קצת בתיקי הוועדות, הם יגלו מאות אלפי דירות בתוכניות שכבר בשלות מזה שנים ופותרות את המחסור בדירות. הבעיה לטווח הארוך היא מחסור בתוכניות איכותיות בתוך מרכזי הערים - ואת זה יש לפתור.

הכותבת היא אדריכלית, שותפה בעירית סולסי דרור גרשון אדריכלים, יו"ר מרחב – התנועה לעירוניות מתחדשת בישראל ומרצה במכללה החברתית כלכלית