מתפללות לילד: עקרות בחברה הדתית
קשיים נפשיים ופיזיים הם מנת חלקם של כל זוג שעובר טיפולי פוריות. אבל זוגות דתיים נידונים להתמודד גם עם בידוד חברתי, משבר אמוני ומורכבות הלכתית: "לא מעניין אותי שאני כמו הנשים הצדיקות. בעיניי, אין שום גדלות רוחנית בלהיות עקרה"
בעיית פוריות היא גזירה איומה לכל אישה שמשתוקקת להביא חיים. אבל כשאת דתייה - זה עלול להיות קשה שבעתיים. קחו את נעמה ובעלה. הם מנסים כבר שלוש שנים. עד לא מזמן התגוררו בהתנחלות קטנה ומחבקת, אולם לרוע מזלם הם היו היחידים בשכונה ללא ילדים.
"יש לא מעט אנשים דתיים שזה מביך אותם, כאילו שטיפולי פוריות זה משהו לא צנוע שאסור לדבר עליו". טלי ונתן-אור
"השנתיים הראשונות לנישואין היו נוראיות", מספרת נעמה. "לקום יום-יום מבכי של תינוק מהקרוון הסמוך, לצאת החוצה לתלות כביסה, ולראות בכל מקום ילדים צוחקים. כמו דתיים רבים רציתי ילדים על ההתחלה, וכשראיתי שזה לא הולך וכולן 'משיגות' אותי - הרגשתי כאילו אני בתחרות שלא נגמרת. זה הכניס אותי למתח ולתסכול. בסופו של דבר לא יכולנו לעמוד בזה, ועברנו לגור בירושלים".
כל החברים נעלמו
גם הודיה (שם בדוי), הנמצאת כעת בחודשים הראשונים להריונה לאחר שלוש וחצי שנות טיפולים,
מספרת על חוויה דומה: "זוג דתי עם בעיות פוריות הוא 'מוקצה' מבחינה חברתית. נתקלתי בלא מעט מקרים של חוסר רגישות. אני זוכרת את עצמי יושבת עם חברותיי, ומקשיבה לשיחות על המטרנה והטיטולים – תוך שהן מתעלמות לחלוטין מנוכחותי שם ומהכאב שלי, ולא שוקלות אפילו לרגע לשנות את נושא השיחה.
"החוויה הזו גרמה לי להחליט שאחרי שאלד, אני בחיים לא אהיה כזו - אחת שכל מה שיש לה לספר במפגש חברתי זה על הילד שהתחיל ללכת. בשלב מסוים גם הפסיקו להזמין אותנו לאירועים, הפסיקו להתקשר ונותרנו מבודדים. למעשה עד היום אנחנו כך, כי כל שכבת הגיל שלנו כבר עם 2 ילדים ומעלה, ורק אנחנו מפגרים מאחור".
אילו תגובות קיבלת מאנשים בתקופת הטיפולים?
"קיבלתי הערות משפילות ומעליבות. אנחנו מגזר קטן, ולאנשים יש נטייה לדחוף את האף ולהיות חסרי טקט. נאלצתי להקשיב בשקט ולבלוע את הרוק למשמע אינספור 'עצות טובות' מאנשים שבטוחים שהם יודעים טוב ממני איך לנהוג. משפטים כמו 'זה לא הולך בגלל שאת לחוצה', או 'תיהנו מהחיים כל עוד אתם יכולים'. מה יש לי ליהנות מהחיים? אני רוצה ילד.
"אני לא מצליחה להבין את החודרניות הזאת", הודיה מוסיפה. "זה ממש אובססיבי. השחלות שלי הן ברשותי, ולאף אחד לא אמורה להיות גישה אליהן. אני זוכרת שפעם הלכתי לבקר את חברה שלי לאחר שילדה. הייתי נשואה רק שנה וקצת, והיא - אחרי עשרה חודשים כבר הייתה עם ילד. תוך כדי שיחה התערבה אמא שלה ואמרה: 'תרפי את הלחץ. אם לא תהיי לחוצה, זה יבוא'. אמרתי לה: 'אני לא לחוצה, מי אמר שאני בכלל רוצה ילד?' והיא ענתה לי: 'את רוצה להגיד לי שאת לא מחכה כל יום? שאת לא עצובה בכול פעם שאת מקבלת מחזור?'"
סדר יום סביב הטיפולים
לא רק בית הכנסת והשכונה הם זירת תזכורת מתמדת לדתייה הסובלת מבעיות פוריות. מכללה דתית
טיפוסית תכלול בדרך כלל מעון, חדר הנקה ועשרות עגלות שחונות בחוץ. במסדרונות יסתובבו נשים עם מנשא ומשאבה, ועם אישור מיוחד להכניס את העולל לשיעור, ולהגיש עבודות באיחור. לא כך כשזה מגיע לאישה נטולת הילדים.
"אני זוכרת שפעם איחרתי לשיעור במכללה עם חברה שלי", מספרת הודיה. "באותו יום עברתי טיפול קשה והרגשתי נורא. המרצה בקורס הזה לא הרשתה איחורים. חברתי הנשואה נכנסה בנונשלנטיות, והתנצלה שהילד לא הפסיק לבכות אצל המטפלת. וכשאני נכנסתי, קיבלתי פרצוף זועם. ניסיתי להסביר למרצה שאני בטיפולים, אבל היא אמרה לי: גם אני עברתי טיפולים. את יכולה לשלב בין שניהם.
"אני בחיים לא אקבל הקלות בהגשת עבודות, ואת אף אחד לא מעניין שאני מוצפת בהורמונים ושקשה לי לפעמים לתפקד, פיזית ונפשית. מבחינתם, אני ללא ילדים ויש לי זמן בלתי מוגבל. אף אחד לא מבין איזה סדר יום מטורף של בדיקות, טלפונים וזריקות עוברת אישה הנמצאת בטיפולי פוריות".
לא שואלים את הרבנים
כמו כל סוגיה, גם נושא הפוריות במגזר הדתי נמצא בפולמוס רב שנים בין הלכה למודרנה. לצד אלה
המנסים לתמרן בין מגבלות ההלכה לבין הרצון למצות את כל האפשרויות, יש גם מי שבוחרים להקשיב לרגש, ולהתעלם לעיתים מהנחיות הרבנים.
טלי ונתן-אור נשואים כבר שבע שנים, ללא ילדים משלהם, ומתגוררים ביישוב חשמונאים. לאחרונה פתחו בהליך אימוץ של תינוקת, ובמקביל הם ממשיכים בניסיונות להרות.
"אני לא זוכרת ששאלנו את עצמנו שאלות הלכתיות", מספרת טלי. "יש מקומות שבהם אני מסרבת להכניס את הרבנים. לא שאלנו רב אם לעשות בדיקת זרע, גם לא שאלנו אם לאמץ. הלכנו עם מה שהלב אמר לנו לעשות. חברתי סיפרה שהלכה לרב מקובל, והוא אמר לה לא לאמץ בשום אופן, כי הוא צופה שזה יגיע באופן טבעי. זו ממש חוצפה בעיניי. יש נשים שמתייעצות עם רבנים מתי להתחיל בטיפולים ומתי להפסיק, אך לדעתי אלה עניינים פרטיים ולא הלכתיים, ועצת רב אף עלולה להזיק.
החלק הקשה: שמירת הנידה
טלי מספרת כי האתגר ההלכתי הקשה ביותר בזמן טיפולי הפוריות, היה שמירת הנידה. "תחשבי על זה", היא אומרת, "את עוברת הזרקות, ואחר כך בדיקת זקיקים, ואז החזרת עוברים, ואז שבועיים של ציפייה, ובסוף כל התקופה הזו - אחרי שאת מקווה ומתפללת ומייחלת - מגיעה התשובה השלילית, ואחריה המחזור הארור. ודווקא אז, את לא יכולה לקבל חיבוק מבעלך כי את נידה. אין דבר יותר שובר מזה. אני זוכרת שבאיזשהו שלב התייאשתי מזה. אמרתי לעצמי שההלכה לא מעניינת אותי, וחיבקתי את בעלי".
את משתפת אנשים במה שעובר עליך?
"כן, והרבה. שמתי לב שיש לא מעט אנשים דתיים שזה מביך אותם, כאילו שטיפולי פוריות זה משהו לא צנוע שאסור לדבר עליו. לפעמים אני מרגישה שאני ממש עושה דווקא ומשתפת, כי חשוב לי שידעו מה עובר עלי ועם מה אני מתמודדת. כמו שהם שולחים את הילד שלהם בבוקר למעון, ומספרים אחר כך מה הגננת אמרה ומה הילד ענה לה - אני הולכת בבוקר לבדיקות ומעקבים. זה היומיום שלי, ואני רוצה לשתף כמו כולם. אני גם חברה בפורום פוריות של נשים דתיות, וזו ממש הצלה מבחינתי. שם אפשר לדבר בחופשיות, להגיד 'איזה באסה, אחותי בהריון' – מבלי שאף אחד ישפוט".
"אין לי כבר כוח להתפלל"
ביהדות זוכה נושא העקרות להתייחסות נרחבת. ארבע מהסלבס המרכזיות בתנ"ך - שרה, רבקה, רחל וחנה - היו כולן עקרות. אבל כשהסיפור התנ"כי הופך להיות הסיפור האישי שלך, זה כבר לא כל כך פשוט, ולא מעט נשים דתיות נקלעות למשבר אמוני.
"בהתחלה את מנחמת את עצמך ש'כל עכבה לטובה', ואולי זה לטובתי", מספרת טלי, "אבל אז את שומעת על אם שרצחה את הבן שלה, או מתבוננת בשכנה שמזניחה את ילדיה - ומשהו מתנפץ. את מבינה שאין צדק בעולם. שמישהו לא בהכרח מנהל את העניינים כמו שצריך. זה יוצר דיסוננס אמוני עצום.
"מחנכים אותנו שהאמהות היו עקרות, ונגאלו בגלל התפילה. ולי יש רגעים קשים שאני לא מוצאת כוחות יותר להתפלל, כי אני כועסת ועצובה, ואז אני מרגישה לא בסדר עם עצמי. אין ספק שמה שעברתי מאוד החליש אותי. האמונה שלי היום היא מאוד שכלית. אם אתן לרגש להיכנס - ארגיש כעס. גם קיום המצוות היום מאוד מכביד עלי. גם כך יש לי עומס עם כל בדיקות הדם, ואני מורידה מעלי כמה שיותר מטלות דתיות, כדי לפנות את הכוחות ואת המשאבים לטיפולים".
"האמונה מכבידה"
נעמה מתוודה כי לעיתים היא מוצאת את עצמה מביטה בקנאה באופן שבו נשים חילוניות מתמודדות עם בעיית הפוריות. "אני חברה בפורום שיש בו גם נשים חילוניות, ואני רואה מהצורה שבה הן מתבטאות איך הכול אצלן פשוט יותר", היא מספרת. "הן הרבה יותר אופטימיות ביחס לטיפולים, ומרשות לעצמן להגיד: היום אני עוברת הזרעה שנייה בתקווה שהפעם זה ייקלט. מבחינתן זו רק הסטטיסטיקה שפועלת לרעתן. עלי רובצת תחושת 'הכול לטובה'. ההכרה שנבחרתי כביכול לתפקיד 'העקרה', ושזה ודאי צריך להיות ניסיון ארוך ומתיש שאמור להוציא ממני אדם טוב יותר, ולכן עוד ייקח זמן עד שזה יקרה. במובן הזה האמונה רק מכבידה.
"יש גם הבדל עצום בהשלכות המעשיות של הדחייה הכפויה של הלידות, בין חילוניות לדתיות. בשבילן זה רק עיכוב קל, ורובן מצליחות, בסופו של דבר, לטפל בבעיה, ומביאות 2-3 ילדים כפי שחלמו. אבל בשבילי חלום המשפחה הגדולה התנפץ. כל חיי פנטזתי על בית מלא בילדים, 8-10 לפחות, והיום אני יודעת שזה כנראה כבר לא יקרה.
"אני מוצאת את עצמי מתנחמת בזה שאם יהיו לי רק שלושה ילדים, אוכל להשקיע בהם יותר, ויהיה לי גם זמן להשקיע בעצמי ולפתח קריירה. אבל בסופו של דבר, התוכניות שלי לחיים השתנו בעל-כורחי, ולא קל לקבל את זה".
"השליחות הזו גדולה עלי"
שיטוט אגבי בפורום פוריות של נשים דתיות, יכול להעיד על האופן הייחודי בו הן חוות את החוויה
הנוראה הזו. הכינויים שהן בוחרות לעצמן, מסגירים את כובד המשבר האמוני: "מחכה לנס מלמעלה" ו"אחת מארבע אמהות". בין השרשורים נכתבות קינות של ממש: "את אולי מרחפת שם בין כל הנשמות. את יודעת שיועדת לנו ואנחנו נועדנו לך... מביטה עלינו מלמעלה ושולחת לנו מסרים. אומרת לנו: אמא, אבא, אני עוד לא אמורה לרדת. אל תדאגו, אני עוד ארד בזמן הטוב ביותר".
"אני לא רוצה להיות אדם גדול", אומרת הודיה. "רק רוצה ילד. זה סבל מתמשך ואני לא מאחלת את זה לאף אחת. לא רוצה שליחויות וניסיונות, ולא מעניין אותי שאני כמו הנשים הצדיקות. בעיניי, אין שום גדלות רוחנית בלהיות עקרה".
לפנייה לכתב/ת 
