מיניות קדושה: לשבור את חומות השתיקה
בחברה הדתית קיים טאבו מוחלט על נושא המיניות, ולכן לכלה אין מודל לצפות בו וללמוד ממנו. חייבים להפסיק להסתתר ולהיות שם עבורן - רק כך יימנעו מקרים של נשים שלא הבינו למה אין להן סיפוק מהיחסים, או איך קרה שנכנסו להריון כה מהר
נטע יקרה,
הטור שלך נוגע ללב. הרי גם אנחנו היינו שם, בסניף, בפעולה שעסקה באיסור נגיעה, ואחרי שנתיים התלבטנו כמדריכות, על מה מותר או אסור לדבר עם המדריכים בישיבות ההדרכה המשותפות. היינו באולפנה בשיעור תושב"ע שהוקדש לדיני אישות, מנסות להבין מה הקשר בין דברי הגמרא לחיינו הפרטיים. כיסינו את הברך, את המרפק, את שקע הצוואר, מציירות רק פס דק של עיפרון בעיניים לאורך כל שנות התבגרותנו.
לא שמענו מוזיקה לועזית, ואת הגוף נענענו רק בהרקדות של ראש חודש, מוגבלות לצעדי המעגלים והשורות המוכתבים מראש. עברנו את הדייטים המהוססים, שבהם נזהרים לגעת לא-לגעת בנושאים שרוחשים את הלב, והגענו בסופו של יום אל הרגע המיוחל בו עמדנו מתחת לחופה, זוהרות מאושר, עטופות בצמר גפן ורוד של אופוריית האהבה ושמחת הנישואין.
יש הדרכה אחרת
המילים שלך חשובות לאין שיעור, ומעלות על נס את אחד הנושאים המורכבים ביותר שיש לזוג הטרי הדתי עם תחילת דרכו המשותפת. את מעלה לדיון את שאלת המעבר מחיים של אסור לחיים של מותר, מחיים ללא
מיניות לחיים המושתתים על מגע אינטימי, פיזי, במובן המלא של המילה. מעבר מחיים של צניעות, כיסוי והסתרה - לחיים של גילוי, גוף והנאה.
את מעבירה ביקורת לגיטימית ונכונה על המסלול שנסלל עבורנו מגיל צעיר ועד החופה. אך על מנת שהביקורת תהיה שלמה, יש לדייק בעובדות היכולות לעזור הן ברמת הדיון, ויותר מכך, ברמה הפרקטית של זוג העומד ערב חתונתו, ומחפש מידע והדרכה.
כמדריכת כלות מטעם "טובים השניים" של "צהר", היה לי קשה לקרוא את תיאור ההדרכה שקיבלת ברבנות. כבר שנים רבות פועלים ארגונים רבים המכשירים מדריכות כלות, להעברה של הדרכה המורכבת הן מלימוד ההלכות, הן מהדרכה אישית לחיים של זוגיות, והן מהדרכה לחיים של מיניות - עם דגש על ההכנה ללילה הראשון. כל זאת, תוך שימת דגש על היכרות אישית עם הכלה, התחשבות ברצונותיה והקשבה לצרכיה.
רק לפני חודשיים עברנו, קבוצה של כשלושים מדריכות, קורס מתקדם בן חודשיים שעסק כולו בסוגיות של מיניות של זוגות צעירים דתיים. רוב הכלות אינן מסתפקות עוד בהדרכה הניתנת ברבנות, ופונות לאחד הארגונים על מנת לקבל הדרכה מקיפה יותר, עם יחס אישי ורלוונטי יותר לאורח חייה של הכלה. יותר מכך, כיום, גם ברור הצורך של הדרכת הזוג כזוג, ולא כשני יחידים, ויש התייחסות גם לכך בהכשרה של בני זוג נשואים, כמדריכים משותפים של בני הזוג הנישאים.
חומר נפץ בחברה הדתית
הנושא שהעלית כאן הוא חומר נפץ בחברה הדתית. לא התפלאתי לראות את כמות התגובות שנכתבו על מאמרך. כמי שסיימה זה עתה מחקר על התמודדות נשים דתיות עם מיניות וגוף אחרי החתונה, אני יודעת כי נושא זה
בוער מתחת לפני השטח, ואנחנו לא רחוקים מהיום שבו הלבה הרותחת תציף את כולנו במידע שנשמר עד היום כסוד שאין לדבר עליו מחוץ לחדר המיטות.
המחקר שלי העלה לא מעט דוגמאות לחוסר הידע של נשים צעירות דתיות בתחום. אין ספק כי כל סיפור יש להכניס לתוך הקשריו האישיים, הזוגיים, המשפחתיים והחברתיים, אולם אין לי ספק כי כל אחת שקוראת אותם, תוכל למצוא את עצמה באחד מהם.
למשל, אישה שנכנסה להריון בליל החתונה. היא לא התכוונה למנוע הריון, וכך סיכמה עם בעלה, אך לא חשבה שזה קורה כל כך מהר. היא סיפרה לי כי במשך חודשים הכחישה את מצבה, ולא הלכה להיבדק עד החודש הרביעי להריונה.
או אותה בחורה שלמדה בהדרכת הכלות על כך שאחרי הפעם הראשונה אמור לרדת דם, ולה לא ירד. במשך שבועות, כך היא מספרת, לא ידעה מה לעשות. לא ידעה אם מצבה תקין או לא, ואולי היא ובעלה עשו משהו לא בסדר, אולי משהו אצלה לא בסדר. כך התלבטה - ולא ידעה עם מי לדבר, ובספר ההדרכה אותו קראה לפני החתונה, לא מצאה כל התייחסות לנושא שהותיר אותה חסרת אונים, ואין מושיע.
נכנסות למשבר זהות
ראיינתי אף אישה שדמיינה את ליל הטבילה כסמל ההתחדשות הזוגית. כל חברותיה סיפרו לה סיפורים רומנטיים על בעליהן שחיכו להן בכמיהה בכל פעם מחדש. והיא הולכת ומתכוננת, ויוצאת קפואה מקור, והשיער לא מסתדר בלי מרכך, והיא טובלת לעיניי אישה זרה שמחטטת ושואלת. ולאחר שסיימה את כל זה, היא חוזרת הביתה ומגלה את בעלה יושב ומשחק במחשב, ואפילו לא מעיף מבט לעברה.
והייתה אותה בחורה הנשואה שנתיים וחצי, שסיפרה לי כי היא מאוד אוהבת את בעלה, ומאוד רוצה לשמח אותו, אבל בכל פעם שהם נמצאים יחד ומקיימים יחסים - היא מרגישה שמשהו מתפספס. היא לא יודעת להסביר מה זה בדיוק, אבל כלום לא קורה. היא הסבירה לי שהיא מתביישת ללכת לחנות הספרים ולקנות ספר הדרכה, וכמובן שאין היא מתכוונת להיכנס לאינטרנט ולחפש מידע, אבל היא לא יודעת מה לעשות. בחורה זו לא חוותה מעולם סיפוק מיני, והיא אפילו לא ידעה לומר זאת - לא לי, וחשוב יותר, לא לעצמה.
תוך כדי המחקר, הבנתי כי הקושי איננו נוגע רק בפערים בין הידע שקיים אצל הנשים ערב חתונתן, לבין החוויה המינית בפועל. אין מדובר רק בקפיצה מ"הכול אסור" ערב החתונה, ל"הכול מותר" מיד עם סיום החופה, או לחילופין לחוויית ההיכרות הראשונית עם בני המין השני. עולה כאן חוויה עמוקה יותר של משבר זהות.
נושא המיניות - טאבו
אם הזהות הנשית נלמדת בעיקר באמצעות חיקוי, חיזוקים ועונשים - הרי שהמודל של האישה הדתית איננו כולל בתוכו את מיניותה וגופה. להיפך, העיסוק בגוף האישה הינו עיסוק של כיסוי, הסתרה והשתקה. בחברה הדתית, קיים טאבו מוחלט על נושא המיניות, ולכן לכלות אין מודל לצפות בו וללמוד ממנו - לא בשלבי החיים המוקדמים ולא בשלב זה.
ההתמודדות של הכלה הצעירה כרוכה בחיפוש מידע, מודל או הכוונה, שיתרמו לגיבוש הזהות הנשית, המינית והגופנית שלה. מידת הרווחה האישית שלה מצד אחד, או הדחק מצד שני - ייקבעו לפי יכולתה למצוא את המידע הדרוש לה, ובעזרתו ליצור את הזהות הנותנת מענה לשלל צרכיה.
על הכלה בתחילת דרכה, וגם זו הנמצאת כבר באמצע הדרך, ללכת באופן אקטיבי ולחפש מידע שייתן לה מענה לבניית המשך דרכה. אך במקביל, על הקהילה הדתית להפסיק להסתתר ולהיות שם עבורה.
- הכותבת הינה מדריכת כלות מטעם ארגון "טובים השניים" של "צהר", וכותבת תיזה במסגרת לימודי מגדר בבר אילן בנושא "התמודדות נשים דתיות עם מיניות וגוף אחרי החתונה"
לפנייה לכתב/ת 
