רקוב פה: מחאת הדיור היא רק סימפטום

"גם אנחנו רוצים לגור בישראל!", דרישה פשוטה ומכמירת לב זו מתנוססת על אחד השלטים הניצבים במאהל מחוסרי הדיור, שהולך ומשתלט על שדרות רוטשילד בתל אביב.

מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

רבים מאיתנו נתנו בוודאי את דעתם לקשר שבין גביעי גבינת הקוטג' של תנובה לבית שבכפר. באיור ובמותג שמופיע על גביעי הגבינה, אנו רואים בית כפרי מעוטר ברעפים אדומים, חלונותיו צבועים בכחול בוהק, ולידו נישא עץ שעלוותו הירוקה מבשרת רוגע ואידיליה. והנה לפתע פתאום הופרה האידיליה. גם הקוטג' וגם הבית הפכו לדברים שאותם אין היד משגת.

החרם הצרכני על הקוטג' לא הגיע משום מקום, וגם מחאת הדיור אינה צריכה להפתיע איש. מזה זמן רב רוחשים זרמי עומק בחברה הישראלית, תסיסה שמחפשת אפיקי ביטוי ברורים. ציבור הולך וגדל חש שמשהו רקוב בממלכה, משהו לא עובד בה כהלכה.

תחושה זו מסרבת להתפוגג גם כאשר ממשיכים בכירי המשק להרעיף עלינו נתונים חיוביים על ביצועיו. הציבור אינו מתרשם מהבשורה ששיעורי הצמיחה במשק גבוהים, והוא אינו מתפעל מהידיעה שההכנסה לנפש בישראל ממקמת את המשק הישראלי בקהילת המדינות המפותחות. ובצדק. עובדות אלו עוסקות בממוצעים. הן חלק מהסיפור אך בהחלט לא כולו.

הקו הדק שבין עבודה לעבדות

הסיפור החשוב הוא, שהצמיחה הכלכלית אינה מחלחלת למטה, למעמד הביניים, ובטח שלא לעשירונים התחתונים. הסיפור החשוב הוא שההכנסה הממוצעת לנפש אינה יכולה להסתיר עוד את העובדה, שמעגלי העוני הולכים ומתרחבים, הולכים ומתפשטים.

חברה שבה חלקן של המשפחות העובדות בסך המשפחות העניות עומד על 46.3% מכלל המשפחות העניות ב-2008, היא חברה הסובלת ממחדל כלכלי רב-ממדים ומהשחתה מוסרית עמוקה. חברה שבה כ-20% מכלל המשפחות החיות מתחת לקו העוני הם זוגות צעירים, משפחות ששני ראשיהן נמצאים במעגל העבודה - מנוגדת לכל היגיון. הדבר מלמד שאנו חיים בחברה שבה מפריד לעיתים קו דק מאוד בין עבודה לעבדות.

אך זה רק היבט אחד של מיני התחלואים המבניים של החברה הישראלית. מרבית השירותים הציבוריים מלמדים על תהליכי קריסה מתמשכים. שירותי החינוך עוברים תהליכי הפרטה מואצים שפוגעים אנושות בחינוך הציבורי. התרחבותו של החינוך הפרטי בישראל גורמת לכך שאיכות החינוך שהילד מקבל וסיכויי החיים שלו - נמדדים ביכולת של הוריו לממן שירותים אלה מכיסם.

התפתחות זו מקנה לחברה הישראלית דפוסים של עולם שלישי: השכלה ומעמד עוברים בירושה מדור לדור. גם שירותי הבריאות עוברים תהליכי הפרטה דומים. ללא ביטוחי בריאות משלימים, הממומנים באופן פרטי, סיכוייו של חולה בישראל לקבל שירותי בריאות איכותיים הולכים ומתמעטים.

הלקוחה הכי גדולה של חברות כ"א: המדינה

מנגד שוק העבודה עובר מהפך רדיקאלי, המסתתר תחת הכותרת המחמיאה - "הגמשת שוק העבודה". עיקרו של מהפך זה הוא רמיסת הזכות של היחיד לעבודה בתנאים הוגנים, ומנגד חיזוק זכותם של המעסיקים להעסיק את עובדיהם בתנאים מחפירים.

אחד הגילויים המקוממים של שינוי ערכי זה, הוא צמיחתן של חברות כוח אדם העושקות את העובדים ופוגעות בזכויותיהם הבסיסיות. כאן יש לציין שהמדינה – כן המדינה, היא הלקוחה הגדולה ביותר של חברות אלו. מכך נגזרת מסקנה עגומה - המדינה היא זו האחראית הראשית להתרחבותה של התופעה הנפסדת - התופעה של עובדים עניים.

מכלול התחלואים הללו הוא תוצאה ישירה של מדיניות ניאו-ליברלית שיטתית, המונהגת בישראל מזה שלושה עשורים, מדיניות החוצה מחנות פוליטיים ומפלגתיים. עיקרה של מדיניות זו הוא שחרור הדרגתי של המדינה מהבטחת רשת ביטחון כלכלית לאזרחיה ומתן מנדט גורף לכלכלת השוק לקבוע את רווחתם היחסית.

קשה לחשוב על משק כלשהו בעולם שבו הונהגה מדיניות כלכלית מסוג זה, שלא הביאה לגידול ניכר בפערים החברתיים ושלא לוותה בשחיקתו המתמשכת של מעמד הביניים. למול עלייה "המרשימה" במספר המתעשרים החדשים, שמתהדרים באורח חיים ראוותני - הולכות ומדרדרות אוכלוסיות חדשות מתחת לקו האדום, מתחת לקו העוני.

פתרונות הממשלה הם הסיבה למחלה

מחאת הדיור היא אחד הסימפטומים, ואולי הסימפטום החשוב ביותר, לטירוף מערכות זה. המחאה הנגלית לעיננו חוצה גבולות אתניים וגיאוגרפיים; היא עולה הן מקרב אוכלוסיות המתגוררות בפריפריה והן מאלו המשתכנות במרכזי הערים; היא עולה מקרב משפחות קשיי יום והיא גם עולה מקרב בעלי מקצועות חופשיים.

לנוכח הזעם הגואה של מחוסרי הדיור ולמול תביעתם למציאת פתרון הולם למצוקתם, מתייצב ראש הממשלה ופוליטיקאים אחרים ומציעים להם מרשמים מופרכים. הם מציעים להם למעשה את אותם המרשמים שהם עצמם הסיבה למחלה – עוד הפרטות, עוד שוק חופשי. הרי השוק החופשי עצמו והיעדר רגולציה ציבורית על דפוסי פעולתו הם אלה שעומדים מאחורי מצוקת הדיור, כמו מאחורי מצוקות רבות אחרות.

אם השוק אינו מסוגל לתת מענה למצוקה זו, הרי שעל הממשלה להגדיל את מעורבותה הישירה בתחום הדיור. ראשית עליה להקצות קרקעות המיועדות לדירות להשכרה וכן קרקעות המיועדות לדיור בר השגה. שנית, עליה להעמיד לראשותם של רוכשי הדירות משכנתאות בתנאים נוחים.

שלישית, יש להיפטר מהמנטרה השחוקה ש"השוק יודע לעשות טוב מהממשלה" ולהפקיד את בניית הדירות הללו בידיהן של חברות ציבוריות. אחרון, יש להתנות באמצעות חקיקה, את מתן הזיכיונות הניתנים על ידי ראשי ערים לקבלני בניין, שחלק קבוע מהדירות אותן הם בונים יהיה מיועד לזוגות צעירים.

סיכויי ההצלחה של מחאת הדיור תלויים במספר תנאים. היא חייבת לקבל ניסוח במסגרתה של משנה פוליטית רחבה, הקושרת את מצוקת הדיור לתחלואיה החברתיים והכלכלים המבניים של החברה הישראלית. כלומר, אם מצוקת הדיור הינה תוצאה של מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית, הרי שהפתרון למצוקה זו צריך להיות נגזר ממדיניות כלכלית חלופית.

זאת ועוד, המחאה גם חייבת להרחיב את השורות ולגבש קואליציה רחבה של ארגונים ותנועות, הפועלים מתוך מטרות משותפות. לבסוף, מארגני המחאה ופעילה חייבים להפגין אורח רוח והתמדה. מטבעו של המאבק אותו הם מנהלים, הוא עוסק בתחום שאינו מאפשר פתרון מיידי. כדי להבטיח את הצלחתו נחוצים התמדה ונחישות, שיאפשרו להתקרב ולו במעט למציאות האידילית המשתקפת מהאיור המעטר את גביעי הקוטג' של תנובה.

הכותב מרצה באוניברסיטת בן גוריון ובמכללה החברתית-כלכלית. פרופ' יונה ירצה הערב (ה') בשעה 19:30 במאהל המחאה בשדרות רוטשילד, על מרחב ציבורי ומהפכות