מחאת האוהלים: מכריעים מי אנחנו
מצד אחד רוצים כלכלה חופשית, מצד שני מתלוננים על הדיור. מצד אחד אנו מדינה יהודית, מצד שני מנסים להפוך אותה למדינת כל אזרחיה. הגיע הזמן לברר מהי זהותנו
אי-אפשר יותר להמשיך ולאחוז את החבל משני קצותיו. בהרבה תחומי חיים הגיע זמן הבירור וההכרעה.
מצד אחד מתנהל מאבק רב שנים לשוויון מלא לנשים. נשים מבקשות להיות שוות לגברים בכל דבר - בתפקידים ציבוריים, בשירות צבאי קרבי, בשכר, באקדמיה, ובעצם בכל תחום בחיים. אפשר לדון בעד ונגד הרעיון הפמיניסטי, אבל כשפתאום מגיעים לגיל הפרישה ורוצים להשוות גם את גיל הפרישה הגברי לנשי, קופצות הנשים וצועקות - אל תגעו לנו בגיל הפנסיה שלנו. אל תשוו אותנו לגברים. אי-אפשר לאחוז את החבל משני הצדדים, לבקש שוויון איפה שנוח, ולבקש להתבדל איפה שזה לא מתאים.
מצד אחד רוצים כלכלה חופשית. רוצים אמריקה. זה היה הדגם והמודל שלנו - אמריקה. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. לא רוצים יותר התערבות סוציאליסטית מלאכותית של השלטון, רוצים חופש. קפיטליזם. חלום העושר והאושר. כל דרדק מבין שלשוּק חופשי שכזה יש כלל בסיסי שלפיו השוק הכלכלי הזה פועל - היצע וביקוש. ככה זה בשוק הדירות, בשוק הסחורות, בשוק העבודה, בבורסה - הכול נקבע על פי היצע וביקוש. אלא מה, כל זמן שזה היה לטובת האזרח - הוא היה מאוד בעד שוק
חופשי, אך כשזה לא מסתדר והמחירים עולים, פתאום יוצאים לרחובות ומבקשים פיקוח והתערבות של השלטון.
אני חשבתי שכל המלחמה הכלכלית בשנים האחרונות הייתה נגד התערבות השלטון המרכזי, שזה כל הרעיון של שוק חופשי - אז מה פתאום רצים עכשיו לשלטון המרכזי שיתערב? באמריקה החופשית בנקים קרסו, עסקים התמוטטו, ובמקביל אנשים התעשרו, ובעקרון אמריקה נותנת לשוק לשחק את המשחק שלו. רציתם קפיטליזם? קיבלתם.
מה זו מדינה יהודית?
מצד אחד רוצים חופש דיבור, תקשורת פתוחה, דיון, חופש מחשבות ודעות - כמו בעולם הגדול. לכן מותר לתת פתחון פה למחבלים ולרוצחים, ולכל דעה, תהא ההזויה ביותר. אבל מצד שני, כאשר דעות מסוימות לא מקובלות בעיני חלק מהאוחזים במיקרופון, במצלמה, במקלדת או בעט - אין להם בעיה לסתום פיות, להכליל ציבורים שלמים, להשתלח, להסית, כאילו כללי ההגינות והתקשורת הבסיסיים לא חלים עליהם.מצד אחד רוצים דמוקרטיה, בחירות חופשיות, הכרעה בקלפי, קבלת דין הבוחר, הכפפה לכנסת, לרשויות השלטון ולדיני המלכות, תוך הבנה שהתוצאות בקלפי משקפות את רצון הרוב. אבל מצד שני מתברר שכאשר החלטות הרוב אינן מקובלות על חלק מהציבור, פתאום הכול מותר - להתעלם מרצון הבוחר, להתלהם ולשלהב גופים בינלאומיים לפעול נגד האינטרסים של המדינה ורצון העם, להחרים כלכלית ואקדמית, להלשין. פתאום החלטות דמוקרטיות הופכות להיות לדבר שמתי שנוח נתחשב בהן ומתי שלא - לא.
מצד אחד מדינת ישראל קמה כדי להיות בית לעם היהודי. כך נכתב בכל מקום, בכל מגילה, בכל ועידה וקונגרס. זהותו של העם הזה היא יהודית. ערכיו יהודיים ותורתו היא תורת העם היהודי. בדיוק משום כך נחקק חוק השבות, המפלה באופן מיידי וקטגורי בין יהודים לשאינם יהודים בקבלת אזרחות. מצד שני - הרצון להיות ככל העמים, מדינת כל אזרחיה, ללא הבדל דת וגזע, מדינה נותנת זכויות שוות לכל אזרחיה (אם כי לא חובות שווים לחלקים באוכלוסייה).
אפשר, ואפילו רצוי, להתווכח מהי יהדות ומיהו יהודי, ומה התרגום והפירוש המעשי לאורח חיים יהודי, אבל מצד אחד לטעון שהמדינה היא מדינה יהודית, ומצד שני להפוך אותה למדינת כל אזרחיה ולתת מקום בבית המחוקקים לאלו התומכים בגלוי ובמוצהר באויבי המדינה - זה לאחוז את החבל מארבעה קצוות, לא רק משניים.
להפסיק למרוח את עצמנו
כל ההפגנות וכל מה שקורה עכשיו ברחוב הישראלי והיהודי הוא תהליך טוב של בירור. אחרי הרבה שנים של טיוח עצמי שלנו את עצמנו, הגיע הזמן לברר מי אנו, מה זהותנו ומה ערכינו - הכלכליים, הדמוקרטיים, המשפחתיים והיהודיים. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. הצעקה העולה מהרחובות אומרת בעצם בואו נפסיק לטייח ולמרוח את עצמנו, בואו נחליט מי אנחנו, מה ערכי השוק והכלכלה שלנו, מה סדר העדיפויות שלנו, מה זהותנו וערכינו היהודיים - כפרטים, כקהילה, כחברה וכמדינה.
צעקת הציבור ברחובות אומרת עד כאן. ציבורים שלמים במדינה יצטרכו לעשות דין וחשבון לעצמם, ואף ציבור לא יהיה פטור מחשבון הנפש שלו פנימה עם עצמו. במיוחד שני ציבורים מזוהים ומוגדרים יצטרכו להכריע מה מקומם בחברה הישראלית - הציבור החרדי בהכללה, שלטובתו שלו, ויריד התעסוקה האחרון בירושלים שאליו הגיעו אלפי חרדים יוכיח, כדאי לו שישכיל להבין שהחברה הישראלית לא תסכים לקבל יותר את מערכת היחסים הזו ואת חלוקת הנטל הכלכלית והביטחונית בינה לבין הציבור החרדי.
כנ"ל גם הציבור הערבי, שיצטרך להחליט מהר מאוד הלנו הוא אם לצרינו. מעתה והלאה, כל מי שירצה לקבל בצדק את מה שמגיע לו בדין - יצטרך להיכנס תחת האלונקה ולהוכיח שהוא גם שווה חובות - ולא רק שווה זכויות. מהטייקונים ועד אחרון השכירים. אין יותר ארוחות חינם.
זמן בירור
הניסיון לאחוז את החבל משני קצותיו, ללכת עם ולהרגיש בלי - כשל. ההמונים היוצאים לרחובות ובצדק - מהאמהות ועד הרופאים, מהסטודנטים ועד מחוסרי הדיור, זועקים זעקה אמיתית האומרת "הגיע זמן הבירור". הגיע הזמן לשידוד מערכות כללי. הגיע הזמן להפסיק לטייח ולהתחיל להגדיר מחדש - מי אנו, מה זהותנו, ואיזו חברה, כלכלה ומדינה אנו רוצים להקים כאן.הלוואי, ומתוך הכאוס הזה, מתוך הזעקות והעוולות העולים מן הרחובות - תצמח חברה בריאה, ערכית ומאוזנת יותר, חברה יהודית הגונה וצודקת, שנולדה מתוך המשבר והטלטלה הזו.
לפנייה לכתב/ת 
