קראים - היהודים האבודים
יש להם חלק בדמותה של היהדות כפי שאנו מכירים אותה, על אף שפרשו ממנה בסערה. בתחילה היוו הקראים כשליש מהעם, אך לאחר שבידלו עצמם מהיהודים הרבניים, התנתקו הקראים במזרח אירופה. הם אמנם ניצלו מהשואה - אך כמעט שנעלמו
אלא שבניגוד לקבוצות הראשונות שמנינו, מרבית קהילות הקראים ששרדו, מייחסות את עצמן ליהדות.
אך ב-200 השנים האחרונות חיה במזרח אירופה קהילה קראית שבידלה עצמה מהיהדות, ואף משאר קהילות הקראים שחיו במזרח התיכון. ההבדלים הגדולים שנוצרו, הביאו לכך שבשואה פסחו הנאצים על קהילת הקראים האירופית. מעט מאוד ידוע עליהם, והמעט שידוע - מעורב בשיבושים שנעשו במכוון, על ידי אחד מבני הקהילה.
הספר "קראי מזרח-אירופה בדורות האחרונים" (בהוצאת "מכון בן צבי"), בעריכת דן ד"י שפירא ודניאל י' לסקר, מנסה לחשוף מעט מן המסתורין שאופף את קהילת הקראים המזרח-אירופית, ועושה סדר באחת הכתות שהיוותה, לפני אלף שנים, אתגר רציני בפני היהדות הממסדית.
ד"ר שפירא אף טוען כי "אנחנו, היהודים הרבניים, הפכנו למה שאנחנו תוך ויכוח עם הקראים. האתגר הרציני שהם היוו עבורנו עיצב אותנו".
"כשליש מהעם היה קראי"
כמו ז'אנרים אחרים ביהדות, גם הקראים נוצרו מתוך התנגדות לתופעות בזרם העיקרי. במקרה שלנו,
התנגדות לתורה שבעל-פה. התבססות התלמוד במאה השמינית, הביא קבוצה ביהדות ליצור זרם שמתבסס על המקרא בלבד.
"הקראים הם קבוצת מיעוט ביהדות, שטוענת כי בידה האמת האלוהית", מסביר ד"ר שפירא. "הם טענו, למעשה, שהיהדות הרבנית יצרה תורה חדשה - התלמוד. במאה השביעית התלמוד היה בבחינת תורה חדשה, לא במובן של תורת קודש - אלא תורה כמקצוע לימודי חדש. ואז קמו כל מיני קבוצות מיעוט וזרמים שתקפו את ההגמוניה החדשה של החכמים.
"בתחילה הם לא היו מאורגנים. לקח להם כמעט מאתיים שנה להפוך לזרם אחיד. אמצע המאה העשירית בירושלים היתה תקופת הפריחה שלהם. ייתכן שכשליש מהעם היהודי באותן שנים היה קראי. חלק גדול מהספרות הרבנית הקלאסית נכתב כנגד הקראים, דוגמת ספר הכוזרי, שכל הפואנטה שלו היא שהיהדות הרבנית היא הנכונה, ואפילו גוי שגר באוהל, מבין זאת בשכלו".
מבחינת הקראים, כולנו ממזרים
הקראים דחו את התורה שבעל-פה, והנהיגו "חיפוש פרטי ובלתי אמצעי משלהם בתורה",
כפי שמסביר שפירא. "כל אדם יכול לפרש את התורה בעצמו. כמובן שצורת החיפוש האישי אפשרה פלורליזם מסוים, שנראה למסתכל מהצד מגוחך. למשל, עד לאחרונה הם קבעו את זמני המועדים לפי ראייה של מצב הירח. במצב כזה יש אחד שרואה ואחד שלא, כך שבאותה משפחה הבעל יכול לחשוב שהיום ראש חודש, ואילו אשתו תחשוב שזה מחר".
אך שפירא מבהיר כי למרות מה שנראה כפלורליזם, לכאורה, ההלכה הקראית מאוד נוקשה. "איסורי החיתון הם קשים ביותר", אומר שפירא. "למעשה, מספר המועמדים לחיתון בקהילה הקראית הוא קטן, כי כולם איכשהו קרובי משפחה.
"מבחינת הקראים אנחנו, היהודים הרבניים, כולנו ממזרים, כי אצלם אסור להתחתן גם עם דודים. אבל קראי יכול להתחתן עם יהודיה רבנית ולהפך במספר דרכים: הראשון, בנישואים אזרחיים. דרך נוספת היא אם בן הזוג הרבני עובר לקראים, וזה בתנאי שהוא מוכיח שאין לו במשפחה ממזרות עשר דורות אחורנית, מה שכמעט בלי אפשרי להוכחה אצל אשכנזים בעיקר. הרבה יותר קל כאשר בן הזוג הקראי מוכן להתחתן בחתונה יהודית רבנית, ולפני כן הוא מתחייב שלא לחייב את בן הזוג הרבני לוותר על מנהגיו, ולא לגדף דברי חכמים".
התקרבו לנצרות הפרוטסטנטית
יחסה של החברה היהודית הכללית (זו המכונה "הרבנית") לקבוצה שנוצרה מתוכה, נע בין חשדנות לשנאה. "היחס השתנה מתקופה לתקופה", מבהיר שפירא. "הנכד של הרמב"ם, למשל, היה נשוי לבתו של ראש העדה הקראית. בגניזה יש כתוּבות של יהודים רבניים עם קראים. בדרך כלל, הפסיקה המזרחית הקלה ביחס לקראים.
"אצל האשכנזים, דווקא במזרח אירופה, נוצרה עוינות מאוד גדולה. רבים מיהודי מזרח אירופה אינם רואים בקראים יהודים. זה קרה בעקבות תהליך מאוד ארוך שעבר על הקראים במזרח אירופה, והושפע ממספר גורמים בפולין וליטא. הקראים שם היו מיעוט דתי ולשוני. הם דיברו בשפה משלהם שהייתה סוג של טורקית, אבל היו כפופים לוועד ארבע הארצות. הקראים עברו שינוי, משום שרצו להשתחרר מהחסות של היהודים הרבניים".
לפני כ-400 שנה חשו הקראים שהפרוטסטנטים (בעיקר בשבדיה ובגרמניה) מתעניינים בהם, מתוך חיפוש נוצרי אחר היהדות "הנכונה" שהם ראו עצמם כממשיכי דרכה.
"עם היהדות הרבנית היה להם קשה להזדהות", אומר שפירא, "אבל במיעוט הקראי הם יכלו לראות את אבותיהם הרוחניים. זה הגיע לכך שישנן עדויות מהמאה ה-16, שקבוצות של נוצרים היבריסטים (נוצרים שעסקו בעברית, מסיבות דתיות), כינו עצמם 'קראים', ואת הקתולים - 'רבניים'. בעקבות החיבה הזו, החלו הקראים לפתח מסורות אנטי רבניות כדי למצוא חן בעיניי הפרוטסטנטים".
הקראות הפכה פופולארית
ההבדלים שיצרו הקראים בינם לבין קבוצת המקור שלהם, הביאו לכך שגם השלטונות התייחסו אליהם כאל קבוצה נפרדת, ובשנת 1863 הם קיבלו שוויון זכויות מלא באימפריה הרוסית. מה שהעמיק את הפער בינם לבין יהודי המקום.
"לאחר שזכו בשוויון, היה להם קל יותר להשתלב במדינה הכללית", אומר שפירא. "פחות מעשרים שנה אחר כך, ב-1882, החלו להשתולל הפוגרומים ביהודים. הקראי הצעיר שהיה שווה זכויות, צריך היה לוודא שלא יהיה מזוהה עם היהודים, כי זה מסוכן. היהודים היו מזוהים עם השמאל הטרוריסטי, וכך קרה שהקראים של מזרח אירופה החלו להתנתק מהעם היהודי, לפעמים בצורה מאוד אלימה ואנטישמית. אבל זה קרה רק במזרח אירופה. במצרים - משם הגיעו הקראים שעלו לארץ - זה לא קרה".
במאה ה-19 הפכה הקראות לפופלארית גם בקרב היהודים. "בעקבות תנועת ההשכלה ודומות לה, החלה הערצה לקראים", מתאר שפירא "היו שראו בהם זרם פתוח יותר. במעבר לקראות הם כאילו רצו להגיד שהיהדות שהכירו לא טובה. אבל הקראות האמיתית לא היתה כפי שרצו לראות אותה".
הנאצים דילגו עליהם
באותה תקופה אירע דבר נוסף ששיבש את המידע אודות הקראים: "נעשה זיוף רחב היקף של תאריכים על גבי מצבות בשני בתי עלמין", מספר שפירא. "הזיופים נעשו על ידי קראי רע-מזג ותחמן בשם אברהם פירקוביץ, שביקש למצוא חן בעיניי השלטונות, ולייצר מציאות חילופית.
"הוא יצר אנשים שלא היו ולא נבראו על ידי שינוי של תאריכים בבתי העלמין של הקראים, מתוך רצון להוכיח שבני העדה הקראית היו במקום הספציפי הזה אלפי שנים, ולכן במונחים של אותה התקופה, זה מקנה להם זכויות מסוימות, כי אז כבר לא מתייחסים אליהם כאל 'מהגרים', אלא כאל מקומיים. אותו פירקוביץ יצר שיבוש משמעותי שהעסיק הרבה חוקרים למעלה ממאה שנים. אני הקטון עשיתי בזה סדר בשנים האחרונות".
בפועל, השינוי שייצרו הקראים הניב להם "פירות", והם עברו את מבחן תורת הגזע של הנאצים. כך, בניגוד לאחיהם הרבניים, הם יצאו ממשוואת הפתרון הסופי.
"הקראים היוו בעיה מבחינת הנאצים", מסביר שפירא. "הם לא החשיבו אותם כלל כיהודים, מה שאולי ממחיש כי הנאצים לא היו גזענים במובן המילולי של המילה, ולא הרגו על סמך מוצא ביולוגי - אלא ממניעים נוצריים של ימי הביניים. מבחינתם, יהודי זה היהודי של התלמוד. אם אין לך את התלמוד, אז לא נהרוג אותך. יש עדויות לכך שקראים אפילו שירתו בצבא הנאצי".
אל תקראֵי קראי
עשרות שנים חלפו, ובגל הנוסטלגיה שהציף את העולם, החלו גם הקראים לחפש את עברם, אלא שזה
לא כל כך פשוט. ההרס שזרע הקומוניזם הוא עצום, וגם ההתכחשות המוחלטת למקורות היהודיים בעקבות השואה, לא מסייע.
"הקראים אומנם לא נפגעו מהרצח השיטתי בשואה, אבל עברו טראומה מהאפשרות שזה יקרה", מסביר שפירא. "הפחד הזה משתק את חלקם עד היום, כך שיש כאלה שלא רוצים לשמוע את המילה יהודי, ומכריזים שהדת שלהם הינה דת נפרדת. למעשה, בניגוד לקראים במזרח התיכון, הרי שבמזרח אירופה קבוצת הקראים מונה כמה מאות אנשים, שזיקתם לקראים עצמם היא מקרית לגמרי. היה להם סבא-רבא קראי, וזה הכול".
לפנייה לכתב/ת 
