תשעה באב - גם לחילונים

אתמול כמעט העיפו אותי מחדר הכושר התל-אביבי שבו אני מתאמן. בין המשקולות, סיפר לי חבר שבערב תשעה באב הוא מוזמן למסיבת יום הולדת בבית של חבר טוב שלו בעיר. בחיוך של ציניות הוא הוסיף: "מכיר דרך טובה יותר לחגוג את החורבן? מנגל, אלכוהול ומוזיקה". אחרי שיצאתי מההלם הראשוני, שאלתי אותו אם זה לא נראה לו פסול שבלילה הכי ארור לעם היהודי, הוא מוצא לנכון לחגוג בצורה כל כך מתריסה? "אני לא מבין מה הבעיה", הוא ענה, "איש באמונתו יחיה".

למרות שהוא חבר יחסית טוב - ולזכותו ייאמר שהוא בנאדם רגיש בדרך כלל - התחושה שצום תשעה באב היא עבורו סיבה למסיבה גרמה לי לסלידה גדולה. אני לא מטיף או איש דתי למהדרין, אבל זו טעות גדולה של הציבור החילוני לחשוב שהיום הוא יום דתי, ועליהם להתנער ממנו. ההפך הוא הנכון.

תשעה באב לא כתוב בתורה. תיקנו אותו בעקבות שרשרת אסונות שקמו לעם היהודי ביום מקולל זה: חורבן שני בתי המקדש, חורבן העיר בית"ר ומותם של אלפי יהודים, גירוש יהודי ספרד. תאריכים שהביאו למותם של מיליוני יהודים. בשפה החילונית אפשר לקרוא לו "יום השואה המקורי". השאלה הגדולה היא למה רק הציבור הדתי המשיך לקדש יום זה, בזמן שהציבור החילוני לא זוכר אפילו מה קרה בו? האם מותם של המוני יהודים כבר לא חשוב? האם העובדה שדברים אלו קרו לפני מאות ואלפי שנים, גורמים לאירועים אלו להיות לא-רלוונטיים? ואם כן, מה יגידו עוד דור או שניים על "יום השואה", שזה אירוע שקרה לפני מאה שנה ואת מי הוא כבר מעניין?

למה להתריס?

הסצינה הקבועה בכל כלי תקשורת ביום הזיכרון לחיילי צה"ל, היא חרדים מ"מאה שערים" שהולכים בזמן הצפירה. "געוואלד" צועקים הכתבים. אבל למה אין דין תשעה באב כדין יום הזיכרון? שניהם נוסדו לזכר קורבנות שקיפחו נפשם רק בגלל שהם יהודים. האם בגלל שזה טרי יותר, אז זה הופך אותו ליותר קדוש?

יתרה מזאת, מהיכן הצורך הבלתי מוסבר הזה להתריס במופגן נגד קדושת היום? למה בתי קפה בתל-אביב מוכנים לשלם קנסות כבדים, ולו רק להיות פתוחים ולהיחשב "מאגניבים"? למה אלפי תל-אביבים בוחרים לבלות ביום זה? 

העם היהודי נשמר אלפי שנה רק בגלל ששימר את הזהות שלו. הפקרתה והתנערות חסרת רגישות ממנה תגרום לנו

להיות עוד אומה בלי שום זהות, תוכן או נשמה. עלינו לכבד האחד את השני ולא להעמיק עוד יותר את הפערים, הריחוק ואפילו השנאה.

מחאת האוהלים הצליחה לאחד בתוכה את כל הקהלים יחדיו. חבל שבערב תשעה באב, במקום שנמשיך באחדות, נעצים את הפילוג. בתקווה, אגב, שבמאהלים ינהגו ברגישות ולא יסעדו וינגנו בפהרסיה, כי אז באמת נצטרך כולנו לבקש סליחה ממרגול על שהתנפלנו עליה, בלי שבאמת טרחנו לחשוב, ונאלץ לומר "וואלה, היא בעצם צדקה".