שקר התרד: ראיון עם פופאי המלח
לאן נעלם פופאי המלח? האם הוא הותש מהמאבק על אוליב לאורך השנים? מה האמת על מערכת היחסים עם בלוטו ומה הכילו פחיות התרד: פופאי המלח חוזר לחיים בראיון פיקטיבי
אל הראיון הזה, למרות נסיוני הרב בעיתונות, אני מגיעה בפיק ברכיים. ראשית, בגלל ההערצה. הוא הגיבור הגדול של ילדותי הרחוקה: בשנות היכרותנו הראשונות יכולתי לראות אותו רק לעתים נדירות, בימי הולדת של ילדים שלהורים שלהם היתה מקרנה רעשנית שכזאת, מתוכה בקע ועלה והתיישב באורח פלא בשחור-לבן על סדין שנמתח לאורך קיר בחדר חשוך, מלא ילדים נפעמים.
עוד ראיונות פיקטיביים
שנים יחלפו עד שאראה אותו בטלוויזיה, כי אז עדיין לא היתה כזאת בישראל. כשסוף סוף הגיעה, קיבלנו כמה דקות שלו פעם בשבוע במסגרת "אסואר אל מותח'ריקה", משבצת אחת ויחידה של סרטים מצויירים, בערבית דווקא. לא משנה: הגיבור שלי ממילא מעולם לא הצטיין בדברי חוכמה, וגם כשאמר משהו, קשה היה להבין אותו.
הפרק הראשון של "פופאי". היו זמנים
היה לו מבטא נורא משונה ושפתוּת כרוני שבגללו הצליל ת' נשמע בפיו כ-ק', קצת כמו קופלה קוקוריקו, וקצת בגלל שלא טרח להוציא את המקטרת מהפה כשדיבר. האם אבין אותו? האם יהיה לי די חומר מעניין מפיו של השתקן הכרוני? האם ארגיז אותו עד כדי כך שימצא איזה קופסת שימורים מלאה תרד מבושל, ימעך אותה עד שהמכסה יעוף, יבלוס את תוכנה ויפליא בי את מכותיו? הרי זה מה שהוא עושה כשמרגיזים אותו.
זה מה שהצחיק אותנו כל כך: המכות שבהן אויבו הענק בלוטו עף כמו טיל למרחקים ואוליב אויל, החברה האנורקטית והמצווחת שלו, עומדת ופוכרת אצבעות ומעפעפת ומבטה מבטיח נשיקת.
ילד של הים
באפלולית של חדר העבודה שלו קשה להבחין בסימני הגיל על פניו, ובכל זאת, ראשית צריך לשאול בן כמה הוא. בנימוס, כמובן. אני קצת מגמגמת, כי בסרטים הוא בן 34 או 40, והוא נולד בכלל כקומיקס בשנת 1929, אז...
"אז, אז. אז מה? חשבון את יודעת? תכתבי שאני בן מאה וקצת. מה זה חשוב?".
אה, זה רק כדי לנסות לתאר את הביוגרפיה שלך, ענין לא פשוט כשלעצמו. איפה בעצם נולדת?
"תלוי את מי שואלים. הגרסה הרשמית היא שנולדתי בים, באמצע סערת טייפון. יש כאלה שמאמינים שנולדתי באילינוי, יש כאלה שנשבעים שאני מקריסטל סיטי, טקסס, בירת התרד העולמית. יש שם פסל ענק שלי, משהו-משהו".
ואבא שלך עזב... ממש כשהיית תינוק?
"עזב, שמזב. זה היה מזמן. לא זוכר".
ונשארת לבד עם אמא?
"מה זה השאלות האלה? אין לך משהו חשוב יותר לשאול?".
כן, ז'תומרת, תראה - בדרך כלל לגיבורי-על יש ביוגרפיה נורא נורא מסודרת. סופרמן, לדוגמה - כולנו יודעים מה קרה בקריפטון. וכולנו יודעים איך ספיידרמן נהיה איש עכביש. רק אצלך, הכל חורים. כמה שנים בילית בים?
"לא ספרתי".
וכששבת ליבשה, מדוע המשכת להסתובב בתלבושת של מלח?
"זה הכי נוח שיש".
גבר, אישה, ילד, צביעה
איפה ומתי הכרת את אוליב?
"אוף, איזה חופרת! זה היה... חכי רגע... לפני בערך 80 שנה. משהו כזה".
ומה בדמותה כל כך קסם לך?
"שמת לב שהיא בחורה היחידה שמוכנה לצאת איתי?".
אה, לא... וגם זה לא תמיד... לפעמים היא מתפתה ללכת עם בלוטו.
"אבל אז אני מחטיף לו ויוצא גבר והיא נופלת לידיים שלי וזהו".
עד הפעם הבאה. לא מעייף קצת, כל החיזור הזה?
"עובדה שהמשכנו עד 1954, עד לפרק שבו סוף סוף התחתנו. אח, היו ימים... לא גרנו ביחד, כמובן, בגלל שאסור היה לילדים לראות דבר כזה בטלוויזיה, אנשים לא נשואים תחת קורת גג אחת. אבל זה לא הפריע לנו לגדל ילד, אסופי שמצאנו על פתח ביתי".
מה קרה לו, באמת? הוא הרי נעלם לגמרי ברימייק "פופאיי ובנו" שבו אתה ואוליב מגדלים את בנכם היחיד, חובב ההמבורגרים.
"מה אני יודע? בוקר אחד התעוררתי ומצאתי את עצמי צבוע לגמרי. לא שחור ולא לבן - מיליון צבעים בוהקים בעיניים, עבודה של קבלני אנימציה בשקל, מדרום קוריאה. קצת יותר מאוחר חיברו לי סיפורים חדשים, גם כן בצבע - והאסופי נעלם לגמרי. חבל, באמת חבל".
פופאי ובנו. פתאום הגיעו מיליון צבעים
ואגב עיניים, אתה סוג של נס רפואי. התחלת את חייך שתום עין, ויש אומרים שעיט של מכשפת הים שהסתבכת איתה הוא שאחראי לאובדן העין שלך. אחר כך היא חזרה לפתע, אבל כמעט תמיד סגורה בקריצה.
"וזה הנס היחיד שמצאת? פחחחח".
טוב, עניין התרד.
"תרד זה פיחסה. תרד זה בשביל ילדים מטומטמים שלא אוכלים ירקות. את יודעת שבשנות ה-30 של המאה הקודמת, אחרי שהתחילו להקרין אותי קבוע בקולנוע, צריכת הירקות הירוקים בארצות הברית עלתה בעשרות אחוזים? את יודעת שאני לבדי הצלתי את ענף התרד באמריקה הצפונית מכליה?".
אגב אתה יודע שהעובדה שאתה אוכל תרד מבושל הורסת את כל הברזל שבו ואין לכך כל יתרון או כוח שאתה יכול לקבל מזה.
"אה, כן, שמעתי על זה. בעצם, יכול להיות שהמאיירים שלי ידעו על זה עוד לפני המדענים. נראה לך שתרד מנפח שרירים? פחחחח. סטרואידים אנבוליים דווקא כן. שאגלה לך סוד? אוף דה רקורד? תכבי ת'טייפ. כיבית? יופי.
בתוך הקופסאות תרד הם היו מועכים קצת כדורים כאלה, שקונים בסמטאות חשוכות בלילות אפלים. ריסקו לי את זה ועירבבו טוב טוב, ועדיין היה מגעיל.
"בגלל זה אני אוכל הכל בבת אחת בלי ללעוס. אחרת הייתי מקיא מהטעם. וגם אסור לשטוף את זה בוויסקי, בגלל הצנזורה והילדים. מותר היה לראות אותי מעשן, מקלל קצת, הולך מכות כאילו אין מחר - אבל לא שותה".
ובשנים האחרונות התמתנת עוד יותר - כבר אין קללות, אתה איש משפחה למופת, חי בנחת עם אוליב ומרביץ הרבה פחות.
"אה, נגיד שזה בגלל הגיל. התעייפתי".
אולי התרככת? אפילו היחסים עם בלוטו השתפרו. עובדה, לפני כמה שנים עשיתם פרסומת למיץ תפוזים ביחד, ואתם מפטפטים בה כמו שני חברים ותיקים.
"אני אחראי לקונפסט? צביקה הדר קונה בשופרסל דיל? מרגול מכבסת בג'ל?".
ובכל זאת, נראיתם כל כך מיודדים עד שראשי הארגונים השמרניים שדואגים למוסריותה של הטלוויזיה חשבו שבפרסומת הזאת אתם מנהלים מערכת יחסים רומנטית-הומוסקסואלית.
"אה, יש גבול. כשהייתי צעיר... בים, את יודעת, הפלגות ארוכות... לא משנה. תמחקי, תמחקי".
ומה התוכניות לעתיד?
"בואי נראה. יש ליין של בובות, יש שידורים חוזרים, יש משחקי וידאו, ספרים, די וי די, אפילו סרט עם רובין ויליאמס. האמת, אפשר כבר לצאת לפנסיה. כשהקטנצ'יק - תזכירי לי מה שמו? פופאי ג'וניור? יופי. כשהוא יגדל קצת, אוליב ואני נשקיע ביאכטה.
אז אין קאמבק.
"אולי. עם ברוקולי".
