הפלות - ודברים שאסור להגיד בתל אביב
בהתאם "למשטרת המחשבות" של הפלורליסטים - ומתברר שיש כזו - כל עמדה המדיפה ניחוח קל של יהדות, אחת דתה: הכחדה. תשאלו את עמותת "אפרת" נגד הפלות
אם יש האשמה שחרדי ממוצע מתקשה להתגונן בפניה, הרי היא "היעדר פלורליזם". אכן קשה לאדם מן המגזר לענות לטענה זו, המצויה בסעיף 12.8 בכתב התביעה הארוך של "ישראלי נגד חרדי", בבית המשפט של העין הציבורית.
עוד ביהדות . קראו:
על פניו זה אכן כך. אפילו שלטי חוצות הנושאים על גבם נשים בלבוש לא חרדי למהדרין, או מוצרים שלא בתו-תקן העדה - נידונים להסרה. ובכל פעם שמאורע כזה עולה על סדר היום, תהום המדינה כולה על החרדים "החשוכים", שמנסים להכחיד כל דעה או אידאה העומדת בניגוד לזו שלהם. "איראן זה כאן", כבר אמרנו?
פלורליסטים, עד היהדות
אך מה קורה כאשר מתהפכים היוצרות? כשאוכלוסייה המתיימרת להתהדר בפלורליזם, כתושבי תל אביב - ערש התרבות העברית-הליברלית - משמיעה קולות המבקשים להוציא אל מחוץ למרחב הציבורי דעות, או לא עלינו שלטי חוצות, הנוגדים את השקפת עולמם? בהתאם "למשטרת המחשבות" של הפלורליסטים - ומתברר שיש כזו - כל עמדה המדיפה ניחוח קל של ספרים מצהיבים, או סתם אי-עדריות מטרידה, אחת דתה - הכחדה.
במה דברים אמורים? באגודה בשם "אפרת", ששמה לעצמה מטרה לצמצם את מספר ההפלות המבוצעות בישראל. וראה זה פלא, אין ולו קמפיין אחד שעושה העמותה מבלי שתצטרך להיאבק על זכותה לומר את דברה, לפעמים אפילו דרך פנייה לבג"ץ. הקש האחרון בסדרה הוא
שלט חוצות באיילון-דרום תחת הסלוגן: "הצער והחרטה על ההפלה שעשיתי מלווים אותי יום-יום".
את המודעה הזו ארגוני הנשים בתל-אביב כבר לא יכולים לסבול. זהו רבותיי, אם לא הבנתם, "קמפיין לא-לגיטימי". לא בר רפאלי בעירום, לא שלט על הגדלת חזה מעל בית-ספר תיכון ובו מתבגרות עם דימוי עצמי שביר. את הכול יבלעו בשקט. רק אל תגידו שזה לא בסדר לעשות הפלה.
וגם אם יהיו אי-אלו אנשי רוח שיודו בשפל קול כי בשם "חופש הביטוי", זכאית העמותה להציג אג'נדה לא פוליטיקלי-קורקטית בעליל - אין בכך ולא צל צילה של הכרה בזכותו של אדם (או חווה), להגיד בקול רם שעובר זכאי לכל הפחות לתחרות הוגנת על לבה של אמו, בטרם יסיים את חייו בפרוצדורה רפואית פשוטה, אך אכזרית. גם אין בכך הכרה בזכותי כאישה עם פה, קול וכן - גם רחם, להגיד למישהי "אחותי, את תתחרטי".
שאלות שאסור לשאול
למען הסר ספק, אין חולק על בעלותה של אישה על גופה, וברור שההחלטה בסופו של דבר בידיה. אך מנגד, עומדת זכותה כאזרחית "מערבית" לקבל את כל האינפורמציה על התהליך שאותו היא עומדת לעבור, ועל האפשרויות העומדות בפניה אם
לא תבחר ב"הפסקה יזומה", בלשון המכבסה הגניקולוגית, או בשפה לא-תקנית ואסורה, אם תבחר "לא לרצוח" את עוברה.
מעניין כי אף לא אחת מאותן המתנגדות לקמפיין, לא מוטרדת מהשאלה כמה נשים שביצעו הפלה באמת הבינו עד הסוף מהו התהליך, וכיצד הוא מבוצע. למה דווקא פה הבורות מומלצת?
וכיצד קורה כי אסור לו לדיון בין אישה לרחמה - האם הפלה היא מוסרית והומאנית - להתקיים במדינת ישראל
"החשוכה"? כל כך אסור - אפילו לא במסתרי הסינפסות במוחם של העוברים ושבים על פני "התזכורת שעל הקיר". כך מושתקות שאלות לגיטימיות שצריכות היו להישאל מזמן ובקול רם: מתי עובר נחשב ליצור אנושי שזכאי להגנה? מהן סיבות מוצדקות להפלה? מה חלקו של השותף השני בסיפור, והאם יש לו מילה בהחלטה - אפרופו עקרון ההורות הפמיניסטי של "חצי בחצי".
ואיפה עובר קו הגבול המטושטש להפליא, בין להפוך אישה לאמא בעל כורחה - לבין הפנייתה לוועדה (ובמחיאות כפיים סוערות) עם הסימן הראשון של אמביוולנטיות ביחס למצבה. אני חושבת שבמדינה ליברלית ומתוקנת, זוהי סוגיה שזכותה להישמע, להיתלות וגם להתפרסם בפלאיירים. אחרי הכול, כמו שאמרתם, "איראן זה לא כאן".
לפנייה לכתב/ת 
