"פינה": פינה חמה בלב
מלבד היותו אירוע פולחני לזכרה של הכוריאוגרפית האגדית פינה באוש, הסרט "פינה" של וים ונדרס בוחן סוגיות של ייצוג מחול על המסך הגדול ומבשר על הטמעת תלת הממד גם בקולנוע התיעודי
"פינה", סרטו התיעודי בתלת מימד של וים ונדרס, החל את דרכו בשיתוף פעולה בינו לבין הרקדנית והכוריאוגרפית המיתולוגית, פינה באוש. לאחר שזו נפטרה לפני תחילת הצילומים, בשנת 2009, הפך הסרט מיצירה משותפת – להספד.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
ואכן, קשה לצפות ב"פינה" – שמוגדר עתה כ"סרט לכבוד פינה באוש מאת וים ונדרס" – מבלי לחוש בנוכחותה הנעדרת המרחפת מעליו. העובדה הזאת מטעינה את היצירה בעוצמה פולחנית כמעט, כאשר קטעי המחול בביצוע רקדני להקתה הוותיקים, חלקם מופקעים מההקשר הטבעי והמיידי שלהם, צוברים לפתע מעמד של טקסיות משונה ומהפנטת.
ולא פחות חשוב, השימוש של הסרט בתלת ממד, טכניקה שמזוהה יותר עם בלוקבסטרים הוליוודיים מאשר עם קולנוע תיעודי או כזה המוגדר כ-art house, מעניק לתנועות הללו חיוּת חדשה. הוא מייצר אסתטיקה המנותקת מאופן החוויה המוכר של מופע מחול, ומעניק לצופים נקודת מבט שונה מזו שהורגלו אליה באמצעות הכוריאוגרפיה הקליידסקופית של בזבי ברקלי (ע"ע "רחוב 42") או המיוזיקל ההוליוודי הקלאסי.
מחול המועד
"פינה" מבוסס על קטעים מתוך כמה מיצירותיה הבולטות של הגורו של המחול המודרני, ובהן "קפה מולר", "פולחן האביב" ו"ירח מלא". אלו מתבצעות אמנם על במת התיאטרון, אך מועתקות גם אל רחובות, פארקים, בריכות וחללים תעשייתיים.
ביניהם נראים רקדני הלהקה כאשר הם מתבוננים לעבר המצלמה, וב-voice-over נשמע קולם, משל היו המלאכים ההם בשמי ברלין, מצטטים את מנטרותיה של הכוהנת הגדולה שלהם. באלה יש כדי להמחיש את האפקט הסוגסטיבי העצום שהיה לבאוש על מאמיניה, כאשר משפט אחד שלה הפך, כמסתבר, לאירוע מכונן בחייהם.
ונדרס, שהקריירה הקולנועית שלו מתקשה להמריא, בלשון המעטה, בשני העשורים האחרונים (ע"ע "מלון מיליון דולר" ו"הקץ לאלימות"), מקפיד להיחלץ מהמדרון בזכות סרטיו התיעודיים. כך זה היה עם "בואנה ויסטה קלאב" המרנין, על להקת הנגנים הקובנים הקשישים, או "רשימות על ערים ובגדים" שעקב אחר מעצב האופנה היפני האוונגרדי, יוז'י יאמאמוטו.
מעניין, אגב כך, שכל סרטיו הדוקומנטריים של ונדרס עוסקים ביוצרים וביצירה – למין הבמאי האמריקאי המורד, ניקולס ריי ("ברק מעל המים", 1980), דרך ענק הקולנוע היפני, יאסוז'ירו אוזו ("טוקיו גא", 1985), וסרטים נוספים על להקת U2, זמר הקאונטרי ווילי נלסון, ולהקת רוק גרמנית.
כל הסרטים הנ"ל, ו"פינה" בתוכם, משמשים בעבור ונדרס אמצעי להרהר על מהות היוצר, וכן על אמנויות - שפתן, כליהן, וזיקתן זו לזו – במקרה דנן, האופן שבו צורת אמנות אבסטרקטית אחת מתורגמת לצורת הבעה אמנותית אחרת, כזו שנשענת באופן מסורתי על סיפוריות.
הקולנוע התיעודי לפני שינוי?
אכן, ונדרס מצליח לחשוף את הצד הקולנועי שבעבודותיה של באוש (שקטע מתוך "קפה מולר" שלה הופיע ב"דבר אליה" של אלמודובר). במקביל, השימוש שלו בתלת ממד, שנועד, בין היתר, לשרת את התפיסה המורכבת והיצירתית של באוש את החלל הבימתי, מעניק לחוויית הצפייה איכויות שטרם התנסינו בהן.
כי באמת, איך מצלמים מחול בקולנוע? איך מעבירים את ההתנסות, שהיא בה בעת אינטימית אך גם מחייבת מבט מרוחק, כולל, בגופות הרקדנים? מאז "נעליים אדומות" ועד "ברבור שחור", וזה כולל כמובן כל מיוזיקל הוליוודי קלאסי שהוא, סיפקו רגעי המחול לסרטים את ההיבט האבסטרקטי, המנותק מהקשרים מרחביים וזמניים, שלהם, ואתגרו את חוויית הצפייה המסורתית שבבסיסה ההשתקעות בעולם הבדיוני והיענות לנרטיב.
"פינה" מודע לכל הסוגיות הללו, וחבישת המשקפיים בסרט המוגדר "תיעודי" מוסיפה להן עוד אחת – האם זהו עתידו של הקולנוע הדוקומנטרי?
זהו אחד משני סרטים תיעודיים פורצי דרך שצולמו השנה בטכנולוגיית תלת ממד (השני הוא "מערת החלומות הנשכחים" של במאי גרמני אחר,
ורנר הרצוג, שעניינו מערות האדם הקדמון בצרפת בהן השתמרו ציורי קיר מרהיבים בני למעלה מ-30 אלף שנה), והסוגיה האסתטית והתיאורטית שעולה לכל אורך הצפייה בסרטו של ונדרס מתייחסת לאופן שבו, אם בכלל, השימוש בה ישנה את אופיו של הסרט התיעודי.
במובן זה, הצפייה ב"פינה" – מעבר להיותה "בון טון" תרבותי – היא לא פחות מאשר אירוע בעל משמעות ועניין היסטוריים שהזמן עוד יקבע את מידת חשיבותו.
