ממזרים חסרי תקווה

בישראל יש כת שהציבור מתייחס אליהם כאל טמאים - כת ה"ממזרים". זה לא נעים להתבטא ככה, אבל זה מה שיש. אנחנו משתדלים לא לדבר על זה – אבל זה קיים.

עוד בערוץ יהדות - קראו:

• צופיה הירשפלד מראיינת את אמא שלה
• ואבא חוזר ואומר: מאיר אריאל שלא הכרתם
• רוחמה וייס מבקשת סליחה מהטורקים
  

מירב פנתה אליי לעזרה בשבוע שעבר. התגרשה כשהיא בחודש הרביעי להיריונה, אך מגבר אחר. מה זה אומר? זה אומר שהילד הוא על-פי ההלכה בעצם ממזר. מירב ידעה זאת אבל לא רצתה לעשות הפלה. היא הבינה שזה הסיכוי האחרון שלה ללדת עוד ילד. בעבר היא נדרשה לטיפולי פוריות של שנים רבות עד שנכנסה להיריון וילדה את בנה הבכור.

במשך שנתיים הייתה מירב פרודה מבעלה. בתקופה זו הכירה גבר אחר והייתה איתו ביחסים אינטימיים (גם בעלה לא ישב בבית לבד...) ולא תיארה לעצמה שעם גבר אחר היא תוכל להרות כל-כך בקלות.

כרוניקה של רישום ידוע מראש

הילד של מירב כיום בן 3. "אני מסתכלת עליו כל יום וכואב לי עליו", היא אומרת. "מה עשיתי? אולי הייתי צריכה להפיל אותו?" הילד אינו רשום על שם הגרוש משום שהוא אינו בנו ואף אחד מן הצדדים אינו רוצה רישום כוזב. הוא אינו רשום על שם אביו הביולוגי, כי החוק במדינת ישראל קובע שאין לרשום ילד שנולד פחות מ-300 יום אחר הגירושין של אמו על שם גבר אחר מאשר הגרוש.

המדינה סבורה שבכך שהיא מסרבת לרשום את הילד על שם אביו הביולוגי, היא הצילה את הילד ממזרות. אבל למעשה היא לא עשתה כלום. לא רק שהילד גדל בלי רישום של אב, אלא שהעובדה שהוא גדל בלי רישום של אב למרות שהתגרשה פחות מ-300 יום לפני הלידה, היא היא ההוכחה החותכת שהילד ממזר. ההוכחה זו תצוף על פני השטח רק עם פנייתו של הילד להירשם לנישואין.

המדינה אולי מקווה שהילד, לכשיגדל, לא יירשם לנישואין בכלל ואז לא יתברר שהוא ממזר. אם הוא חלילה יילך לעולמו טרם זמנו, אם הוא ירד מן הארץ ובדרך יאבד את המסמכים הרלוונטיים, אם הוא יבקש להתחתן עם גויה שלא מוכנה לקבל על עצמה עול מצוות, או אם יתברר שהוא הומוסקסואל – הוא לא יוכרז כממזר וייתכן שאף אחד לא ידע זאת לעולם.

אבל אם אחד מן התסריטים הללו לא יתרחש, והבחור פשוט יפנה בעוד כ-20 שנה עם בחירת לבו היהודיה כדי להתחתן ברבנות - או אז יתברר מיד שהבחור הוא ממזר, עולמו ייחרב עליו והוא יישלח לרשימת פסולי החיתון. הוא וכל צאצאיו לדיראון עולם.

מעניין לציין שלו היה הילד רשום כעת ברשימת פסולי החיתון כממזר, ניתן היה לעשות הכול כדי להוציאו משם, כולל יישומם של כמה כללים הזויים למדי בהלכה. אבל מכיוון שהוא כעת עדיין לא רשום ברשימת פסולי החיתון ועדיין לא הוכרז כ"ממזר" – אין הרבה מה לעשות. מירב תבלה את 20 השנים הקרובות בלחץ נפשי עצום, ברגשי אשמה איומים, בריצה אחר עורכי דין וטוענים רבניים ובמימון כל הנ"ל.

נשארים בארון

במדינת ישראל ישנם הרבה מאוד אנשים (לרוב נשים) במצבה של מירב, אבל אף אחד לא יודע את זה. הם נמצאים בתוך הארון, והם לא יספרו לאיש את הסיוט שעובר עליהם. על הציבור להרים את הכפפה

ולטפל בבעיה של הממזרות. יש למצוא פתרונות הלכתיים גורפים למצב של הממזרות - ועל המדינה לבטל את הרשימה השחורה.

הזרמים שאינם אורתודוקסים אינם ממשיכים לתחזק את מוסד ה"ממזרות". התנועה הקונסרבטיבית פוסקת שאין לקבל עדים בעניין ממזרות. באשר כך, אין להכריז על אף אחד כממזר. אבל במדינת ישראל המונופול על נושא המעמד האישי הוא בידי הרבנות ויחד עם המחשוב המודרני ובאמצעות חוקים הבאים להגן על הממזרים ולהגן על העם מפניהם - הם פוגעים בממזרים. מי ירים את הכפפה ויתחיל את המאבק למען ביטול מוסד הממזרות בישראל?