הישרדות ראש השנה

אני מאוד מקווה שאת הטור הזה חמותי היקרה לא תקרא. המשפט "אמרתי לך" מספיק מבאס כשהוא מגיע מהחזית הזו. וזה שאחריו - "אצלנו, תמיד יש לכם מקום", מבאס אפילו יותר.

עוד בערוץ יהדות - קראו:

• איה קרמרמן התפללה עם מדונה - והתאהבה
• שנת תשובה: הקיבוצים חוזרים ליהדות
• הרב מצגר: לתת לחיילים להימנע משירת נשים 
  

במה דברים אמורים? בפרץ עצמאות שגיליתי לאחרונה כשהכרזתי ברוב טיפשותי באוזני כולם, שהשנה, כלומר, שנה הבאה, עושים את "ראש השנה" בבית. לא עוד מאבקי "הצד שלי-הצד שלך". הלאה הררי מזוודות. שלום ולא להתראות נסיעות ארוכות ומעייפות, כשהצאצאים פותחים את מלחמת עולם הבאה מהמושב האחורי. מה רע בסוף שבוע ארוך בבית, המוקדש להתבוננות פנימית וריקון צלחות, ככה לפחות נראתה הפנטזיה, עד שנעמדתי מצדו הלא נכון של הסינר והתחלתי לטגן את מחירה של החגיגה.

התגלית המרה (אכלתי אותה ובגדול!) התחילה בקטנה. שבועיים לפני שעת השי"ן נופפה מולי חברה טובה ברשימה הסופר-סודית של "הבולסת המשפחתית", שכבר שוכנת אצלה בנוחות בדיפ-פריז הביתי. בת הדודה שלה, רואת חשבון, הגדילה לעשות והכינה גם אקסל מסודר עם רשימת הארוחות, התוספות והקינוחים, הכול, למקרה שפספסתם, מסונכרן אוטומטית עם טבלת הקניות הביתית.

תמות נפשי עם רימונים

אם הרמז לגודל המשא לא היה ברור, בעיתון המקומי נצפו לפחות חמש מודעות על סדנאות בישול ואפייה "לבשלניות שרוצות יותר". חלקן תחת הכותרת הלא מבטיחה "ארבעה שעות ודי - חווית גורמה לכל המשפחה בחג". רק נותר לתהות על ההנאה הצפויה למי שתעמוד על הרגלים את כל השעות האלה - ואם לא מתכון סופני לצלי עגל בערמונים, זהו ללא ספק מתכון בטוח לוורידים ודליות.

האסימון שעד עתה הסתחרר לו בשקט, נחת סוף-סוף בקול צלצול מאיים. שפחת ראש השנה לשנת תשע"ב, עם הוורידים וכל התוספות בילט-אין, היא (טה-טה-טה-טם) אני.

ואז הגיעה גם הפאניקה.

בנקודת הזמן הנוכחית כבר לא נותרה ברירה אלא להמשיך עד הסוף המר. כל התקפלות או הכרה בתבוסה לא באה בחשבון. גם ההערות מהאגף ההורי - שבוודאי כבר מריצים ברגעים אלו הימורים משלהם מתי אני נשברת סופית, מקפלת את הזנב ואת הבגדים למזוודה ובאה על ארבע לשולחן החג - רק חיזקו את העובדה שמכאן זה עד הסוף. בשביל כבוד, תמות נפשי עם רימונים.

עם הגב לתנור

יום טרום-טרום-החג, כשסוף סוף הכרתי בעובדה שזהו זה, אני עם הגב לתנור ואין באמת לאן לברוח - לא לצימר בצפון, ולא בטלפון לאיזה קייטרינג שכבר סיימו מזמן לסגור את ההזמנות לחג, התחלתי להכין ביד רועדת את אסטרטגיית יום הדין. הסימנים של הגזר והתמרים התערבבו להם בסימנים מדאיגים אחרים, בדמות רעד קל בידיים. בשלב הנוכחי, אף נשקלה בכובד ראש פניה למנצח הטרי של "מאסטר שף", שאולי יבוא להציל את שאריות כבודי הרמוס מרצפת המטבח.

אחרי עיון מעמיק בלא פחות מ-20 ספרי בישול מאובקים ואתרי אינטרנט שכוחים (מילת המפתח בגוגל לצד כל מנה הייתה מהיר), השגתי סוף סוף משהו שנראה כמו תחילתה של תכנית הסעדה מבטיחה לשלושה ימים של הילולה. כעת

נותר להבין איך בדיוק צריך לקלף את הרימון (סרטוני הדרכה מורכבים מעורבים בעניין), להכין לו"ז הפשרה וחימום מדויק לשלושת הימים הקרובים, ואה כן, גם לבשל.

אז לכל החברים, מכרים וכל מי שנתקע באמצע, אל תדברו איתי על עניינים שוליים, כמו תקיעות שופר ותפילות, בעיקר - בלי טלפונים של "שנה טובה" או כל נושא שהוא לא עוגת השוקולד של קרין גורן. סליחה, אתם לא רואים שאני מבשלת?