יום כיפור: לא לכל איש יש שם
"מקום שבו מתייחסים לאנשים כאל אובייקטים, ואיש לא מדבר עם אף אחד - מקולקל מהיסוד". אגדת חז"ל עם הרבה גיבורים אך בלי אף שם, מלמדת אותנו מה לבקש לשנה טובה יותר
ערב יום כיפור ואנחנו עמוסי מחשבות על "עבירות שבין אדם לחברו". מחשבות על מערכות יחסים שנעכרו, ועל האתגר והאפשרות לתקן אותן.
עוד בערוץ יהדות - קראו:
מה אנחנו רוצים זה מזה?
אגדה תלמודית חשובה בודקת את השאלה היסודית: מה תכליתן של מערכות יחסים אנושיות (בבלי, סנהדרין ע"ה עמוד א'):
מעשה באדם אחד שנתן עיניו באישה אחת, והעלה לבו טינא.
ובאו ושאלו לרופאים
ואמרו (הרופאים): אין לו תקנה עד שתיבעל
אמרו חכמים: ימות ואל תיבעל לו
(הציעו הרופאים): תעמוד לפניו ערומה.
(אמרו החכמים): ימות ואל תעמוד לפניו ערומה.
(הציעו הרופאים): תספר עמו מאחורי הגדר.
(אמרו החכמים): ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר.
אז מה היה לנו? גבר שחושק באישה עד מוות. קבוצת רופאים שמנסה להציל את הגבר על ידי מתן רשות לספק את יצריו עם אותה אישה, ולעומתם חבורת חכמים שמסרבת לכל פתרון מסוג זה.
לכל איש יש שם?
האגדה שלפנינו עסוקה, לכאורה, ביחסים אינטימיים, ובכל זאת, כל הדמויות המוזכרות בה אנונימיות;
יש "אדם אחד" שחושק עד מוות ב"אישה אחת". יש חבורה ששמה "רופאים", שמגיבה מטעם מערכת בריאות הגוף, ויש חבורה שמגיבה מטעם מערכת בריאות הנשמה, והיא מכונה "חכמים".
לא רק שמות נעדרים מהאגדה, גם לא מוצע לה כל הקשר או קצה חוט של הקשר. גבר נותן עיניו באישה, ולבו מעלה טינא. רש"י מסביר שלב שמעלא טינא הוא לב הנמק מרוב אהבה: "מרוב אהבה נטמטם לבו והעלה חולי". מה הוביל לאהבה חשוכת המרפא של הגבר? האם יופייה של האישה? האם מערכת יחסים שנרקמה ביניהם? האם הם בכלל מכירים זה את זה? אין בסיפור הקשרים, ולכן לעולם לא נדע.
מה היא חושבת?
לא רק שמות והקשר נעדרים מהאגדה, גם רצונה של האישה נעדר ממנה. היא רק אובייקט. שואלים אם מותר או אסור להשתמש בה, אבל איש לא שואל אותה מה היא רוצה.
ומה הוא חושב?
הפתעה גדולה לא פחות היא שגם הגבר, שלכאורה הוא מוקד האגדה, ולכאורה הוא רוצה להשתמש
באישה - הופך לאובייקט. גם את הגבר אין איש שואל מה הוא רוצה. המצב מוכר לאנשים רבים בזמן התמודדות עם מחלה: הגבר חולה ומעל למיטת חוליו ניצבים רופאים וחכמים המהמרים על חייו, אבל אף אחד לא שאל אותו מה הוא רוצה. אולי הוא לא רוצה לשכב עם האישה? ואולי כן? אולי הוא מוכן למות ולא לכפות את עצמו עליה? ואולי הוא מסוגל למצוא בנפשו כוחות ולהתגבר?
גם הגבר החולה וגם האישה מתפקדים בסיפור ככלי משחק בידיהן של שתי האסכולות המתנגשות – רפואת הגוף ורפואת הנשמה. אם היו שואלים את הגבר ואת האישה, אולי כל העימות היה נמנע.
יד החכמים על העליונה
המספר בוחר להציג את ההתרחשות כך שבכל שלב שלה הרופאים הם אלה שמבקשים אישור מהחכמים, והחכמים לא נותנים אותו. יד החכמים על העליונה. אני כמובן מסכימה עם עמדת החכמים בסיפור, אני רק לא מבינה למה הם לא מחפשים אלטרנטיבה.
כמו בחלק הראשון של הסיפור, גם בחלק זה הבעיה האמיתית היא העדר קומוניקציה; הרופאים עסוקים במחשבה על גופו של הגבר. החכמים חושבים על השאלה הדתית-מוסרית, והאירוע נותר ללא פתרון. החכמים מנצחים, אבל החולה מת.
למה הם לא דנים על המקרה? למה הם לא מאחדים כוחות, וחושבים על פתרון שיהיה גם בריא וגם מוסרי? כאילו שאין דרך להציל גבר שדעתו נטרפה בגלל משיכה לאישה. כאילו שלא התמודדו עם זה בעבר.
כשאין אינטימיות אז אין אינטימיות
תיאור המעמד האינסטרומנטלי של האישה: "תיבעל לו", "תעמוד לפניו עירומה", עם כל הזעזוע שהוא מעורר, הוא רק קצה הקרחון. קריאה יסודית באגדה מלמדת שגיבוריה חיים בקהילה בה אדם לאדם אובייקט; קהילה בה אין מערכות יחסים. אנשים משתמשים אחד בשני: הגבר באישה והרופאים בחכמים, אבל אף אחד לא נפגש עם אף אחד. החכמים והרופאים לא נעזרים זה בזה. רופאים לא שואלים את החולים מה הם רוצים, וגבר לא שואל אישה מה היא רוצה.
נדמה לי שהאגדה מלמדת שמקום בו מתייחסים אל אדם אחד (או אישה אחת) כאל אובייקט, הוא מקום מקולקל שכול מערכות היחסים שלו צבועות באופן דומה. להתייחס אל אדם כאל חפץ זה עניין מהותי, ולכן זה לא יכול להסתיים רק במערכת יחסים אחת. כשזה קורה, זה קורה בכל מקום.
אבל הגוף והנפש זועקים
במקום בו אף אחד לא מדבר עם אף אחד, הגוף והנפש זועקים לאיחוד כוחות. הנה, בחייו של אותו האיש, דווקא ברגע המשבר הגדול, נוצר איחוד בין גוף לנפש – האדם חשק באישה, וגופו כמעט שבק חיים. נדמה לי שגופו של האדם החולה זועק נגד החברה החולה בה הוא חי. "אין נתקים", זועק הגוף. "חייבים לדבר. חייבים קשר. ככול שאתם תתרחקו ממערכות יחסים, אני אייצר אותן". בשעה שהאדם מנותק מרצונותיו, וגם האישה; בשעה שהרופאים והחכמים נמצאים בנתק – דווקא אז הגוף זועק קשרים פסיכופיזיים. גופו של החולה מלמד אותנו שהנתק הוא אבי כל החטאים.
כמה טוב שלא חייבים לפתור אגדות
איך גורמים לאדם להבין את עצמו? איך גורמים לגבר לדבר עם אישה? איך גורמים לנציגים של אסכולות מנוגדות לשוחח? כמובן שאין לכך תשובות, אך נדמה לי שאם בחיים "נתקן" את החסר של האגדה, נוכל להרוויח משהו. באגדה חסרים שמות, באגדה חסרים הקשרים ומשמעויות, באגדה חסרה שיחה. במילים אחרות: באגדה חסר רצון להכיר את הזולת, להכיר את הסיטואציה ולהכיר את עצמנו.
ברוח האגדה אאחל לעצמנו שנזכה לשם, ולהקשרים רחבים בעינינו ובעיניו המיטיבות של הזולת.
ובבית המדרש של הטוקבקים
לא היינו כאן בראש השנה, אבל חזרנו. לפני ראש השנה היו כמה אנשים יקרים שבחרו לנסות ולהחזיר את בית המדרש למסלול למדני. תודה לכם קושית, ישראלי, בנצי, מים שקטים, ואנשים נוספים שתרמו ללימוד התורה.
רגע לפני יום כיפור – שיר ששלח הלל מילוא:
אתה יכול להתעלף יונה
הקיקיון שכה אהבת
מצא את יעודו
וידידך הלוויתן
בסכנת הכחדה
הנביא הבא שייזרק מאוניה
יצטרך לגדל זימים
ונינווה ?– אל דאגה
היא תשמיד את עצמה
וירושלים?
הוסיפו לשלוח אלי שירים לכתובת: wg@netvision.net.il
גמר חתימה טובה!
לפנייה לכתב/ת 
