תשובה של חילונים

תל אביב באבל. העירייה החליטה שלא לאפשר השכרת אופניים ביום הכיפור. "האופניים הם חלק מתרבות יום הכיפורים הישראלי", אמר דב חנין בתגובה - וצדק.

עוד בערוץ יהדות - קראו:

• חנן פורת נפרד: נשמתי, אל תפחדי ממותי
• כן, כפרות עושים עם תרנגול
• תפילת יום כיפור, קצת אחרת
  

אין ספק, יום כיפור הוא מועד בעייתי. הוא "האח החורג" והמרדים של ימי הכיף החגיגיים מסביב לשולחן. אין שום תפוחים בדבש, או סוכה עם פטישים ומסמרים. לא סופגנייה ובטח לא מסיכה עליזה לרפואה. הוא מועד מעורטל מכל סממן אטרקטיבי וממתג. וכל כולו מעורר חלחלה במפגן הצום הלא מושך הזה. ולסיגופים הרבה יותר קשה להתחבר.

בעשורים האחרונים משבר הזהות "הכיפורית" העמיק. היום הזה ניכס לעצמו את סיפורי התופת של המלחמה ההיא. ומאז, הלמות הפגזים מתמזגים להם בטבעיות עם קולו של החזן. אי-אפשר להבחין היכן מתחיל בית הכנסת ואיפה נגמר שדה המערכה. כל שנותר

לפליטה הוא מקשה אחת של עצב חסר הגדרה. 24 שעות של תוהו, דומם ומעיק.

ואל הריק הזה נכנסו בקול פעמונים ענוג האופניים. תופעת לוואי של היעדר תחבורה בכיפור, שריד לימים שבהם הייתה ישראל יותר מחוברת ופחות מנוכרת. ויום הכיפורים הוא מעתה, יומם של רוכבי האופניים, הסגוויי והרולר-בליידס.

הרצון לתת ליום הזה איזשהו ממד לא אמוני, ועם זאת מבודל וייחודי – כשל, וכמו שאמרה המשוררת האהובה עלי דליה רביקוביץ', אין תרבות חילונית בארץ הזאת. "ואז מגיעים החגים ואין לי מושג מה לעשות בהם מלבד למלא את המקרר ולהשתעמם". וכאן אפילו מקרר מלא אין.

כדוסית שחוששת מכל הטפה דתית, אני חשה אשמה על שנתתי לכל אדם לא מאמין פטור מיום כיפור על סעיף אתאיזם. ציפיתי בשקט ברדידות, בבריחה המבוהלת מחיפוש אחר משמעות אישית או הסטת מבט פנימה. בחפץ לב עודדנו את מי "שלא בקטע" שיילך לשחק עם הקניידלך ולהתמוגג מקישוטי סוכה אקולוגים. במילים אחרות, אם אתה לא מאמין ושום כוח עליון לא בתמונה, אפשר לוותר על התוכן האינטלקטואלי. וכל שנותר לנו הוא רק לפתח עבורך את חוש הטעם. ואין – אני מודה ומתוודה - זלזול גדול מזה.

לא מאמינים, חוזרים בתשובה

לכבוד יום הכיפורים הזה, בפעם הראשונה בחיי, ובאורח חד-פעמי בהחלט, אני מחליטה להוציא את אלוקים מהמשוואה. ואז, לבקש יפה גם ממי שלגמרי לא מאמין "לחזור בתשובה". לא תשובה של דתיים, תשובה של חילונים.

מבלי להתחבא מאחורי מלמול לא-ברור של הביטוי הערטילאי "חשבון נפש", זה הזמן באמת לנסות ולכפר על כל החטאים שעשינו כבני אנוש, עם כיפה או בלי. פשעים, שגם בעיני חילונים למהדרין יש לתת עליהם את הדין - אחד על אחד, או אחד מול כולם. אחריות אישית ואחריות חברתית.

"על חטא שחטאנו בזלזול הורים ומורים", "על חטא שחטאנו בהונאת רֵעַ", "על חטא שחטאנו בצרות עין" וגם על זה ש"חטאנו בשנאת חינם". וכל אחד יכול להוסיף לרשימה המתארכת את החטאים שלו.

שלבי התשובה עומדים בעינם:

החלק הראשון הוא עזיבת החטא: להגדיר את העוול שביצענו ולנטוש אותו בצד הדרך.

החלק השני הוא חרטה אמיתית, להבין לעומק את המשמעות של המעשה שנעשה, ואת הפגיעה והצער שגרם.

החלק השלישי הוא וידוי. המאמין יעשה זאת בבית הכנסת לתוך הסידור, הלא מאמין יכול לעשות זאת מול נבחרת חברים קרובים. כל מה שיגרום לו לחוש צער ובושה על מה שעולל.

והחלק האחרון הוא קבלה לעתיד - גיבוש החלטות מעשיות ומוגדרות שיובילו אותו, אותנו, למקום טוב יותר. איש ומטרותיו שלו. אדם ותיקון מידותיו.

לא לפספס את היום

אפשר לעשות את זה בשקט בבית. ואפשר גם להרהר בכך, תוך כדי דיווש ברוטשילד. אפשר אפילו לשתף את

הילדים בתהליך, מיד אחרי שתבקשו מהם יפה סליחה ותתכוונו לכל מילה. העיקר הכוונה. לא לתת ליום הזה, שמאפשר לנו מתנה חד-פעמית של הפסקה מוחלטת במירוץ הבלתי נגמר של החיים, לחלוף מבלי התבוננות ו"בדק בית" פנימי.

תהליך "העבודה" של יום הכיפורים, שמתחיל ב"כל נדרי", מגיע מהמקום הכי נמוך בתל אביב, מחובק עם העבריינים – אנחנו, ומסתיים עם תקיעת שופר - זעקה פנימית אמורפית חסרת מילה או הגייה, שמבקשת ליצור תיקון. לבנות מחדש את השלם מהשבור, האישי והציבורי. לאו דווקא הדתי.