למה התאמצתי ביום כיפור
מדוע אני מסתכלת בקנאה על רוכבי האופניים שמתרגשים מתקיעת שופר, בזמן שאני מנסה שכובד ימי הדין לא יעכיר את האמונה שלי? חשבון נפש של אחרי הימים הנוראים
עוד בערוץ יהדות - קראו:
דפיקה בדלת.
אני פותחת, ובדלת חבר של בעלי עם הבן שלו.
אני שמחה. חושבת שהוא מחפש את בעלי כדי ללכת איתו לבית הכנסת, שידריך אותם אם הם לא מוצאים איפה החזן או מה עושים.
"איפה זיו?" הוא שואל בהיסוס. "וואו, לא ידעתי שאתם מצפים שוב". די נדהם, מנסה להכיל את הסיטואציה של שלושה מיני-דוסים לבנים בוהים, ודוסית עגלגלה עטוית פרחים ורימונים.
"באומן", אני מובכת לא פחות.
"אה, כי דיברתי איתו לקחת את הקורקינט החשמלי לכל החג".
מיליון מחשבות רצות לי בראש, מהאכזבה של הבן שלו אם לא אתן להם את הקורקינט המיוחל ועד איך הוא דורס את הפליימוביל של הילדים כשהוא דוהר עליו דרך הסלון שלי. "מצטערת, זה לא אפשרי עכשיו, חבל שלא דיברת איתנו לפני החג", החלטתי להישמע פנאטית ולא לחלל את החג.
בבוקר, בדרך לסעודה אצל חברים, בעודי מספרת את שאירע בערב, אנחנו מבחינים במשאית הובלה המתמלאת במרץ. מישהו עובר דירה. התפלאנו. "מה, הם לא יודעים שעדיין ראש השנה? ומה יש להם לעבור בשישי בצהריים בכלל? איך הם יעשו שבת? מבאס נורא בשבילם". חברה שצעדה איתנו אמרה "למה לא? קלאסי, הם לא צריכים לקחת ימי חופש מהעבודה כדי לסדר את הבית".
ערב יום כיפור. בעלי (כבר חזר, כן?) מתקשר לחבר הכי טוב שלו (חילוני גמור וצדיק נסתר), שמספר לו על טיול מודרך בכותל שכמה חברים אירגנו, ואיזה מרגש היה. "אתה צם?" בעלי שאל. "לא. כולם פה כבר מחכים עם קסדות על הראש." הוא ענה.
מאוחר יותר, אחרי תפילת "כל נדרי" וקבלת שבת בבית הכנסת, לידי מטיילת משפחה על אופניים חדישים וקורקינטים המזמרים מנגינות בעלות ניחוח סיני מובהק.
"אני צמא" אומר הילד לאימא שלו.
"אל תדאג, יש בבית כנסת מים".
לא ידעתי אם לשמוח או לבכות. לשמוח - על כך שהם יודעים בכלל היכן נמצא בית הכנסת. ובאמת, בית הכנסת שלנו תמיד מקבל את כולם בידיים פתוחות. או לבכות - שהם לא מודעים לכך שלא ראוי להיכנס ביום כיפור לבית כנסת ולבקש כוס מים.
באה מאהבה
אני מספרת את כל הסיפורים האלו, כי הם הכניסו אותי לבלבלות. בעוד אני מתכוננת מחודש אלול, לוקחת על עצמי לתקן את מידותיי, ומתחרטת על מה שלקחתי. בעוד אני עושה חשבון נפש, ומבטיחה לשים את מבטחי בחסדו יתברך. בעוד אני עסוקה במיתוק הדינים לקראת ימי הדין, יש אנשים המטבלים את היהדות שלהם בתפוח בדבש ותקיעת השופר של תפילת נעילה, אחרי נסיעה באופניים, וכנראה מרגישים פי אלף יותר מחוברים לחלק היהודי שבהם ממני.
מה שקשה לי זה להבין למה, דווקא בימים הקדושים האלו, אני מרגישה רחוקה מדרך השם שבה בחרתי? למה אני מסתכלת על אחרים ומתקנאת בשמחה הטהורה שיש להם לקראת החגים? בזמן שאני מנסה שכובד דיני הימים האלו לא יעכיר את האמונה שלי, שיש להשם יתברך 13 מידות רחמים מול מידת דין אחת.
אני קצת מקנאה, אני מתגעגעת לתחושה הזו - שקצת קודש מחייה המון חול. יש בי תחושה שהם פיצחו את השיטה, הם יודעים איך להשתחל בין הגליצ'ים של המערכת, ומנקים את הטליתות בדקת קדושה אמיתית אחת. הרי אין לי ספק שהיושב על הכיסא למעלה מתרגש מכל יהודי שחוגג את חגיו, מכל יהודי שנשמתו מתפעמת מביקור בכותל או מקולו של השופר.
ואם זה כך, שאת רובנו השם ישפוט לכף זכות, על אף החטאים של כולנו, ובזכות המצוות המועטות של כולנו, בשביל מה אני כל כך מתאמצת?
ב"נעילה" של כיפור מצאתי את התשובה לשאלה שלי. אני פשוט לא יכולה אחרת. אני מתאמצת מאהבה. לא מפחד, לא מיראה, לא מחרדת הדינים. אני פשוט אוהבת אותו. על השנה שהוא נתן לי, ואמן - על השנה שייתן.
לפנייה לכתב/ת 
