שיעור בהיסטוריה עם דגל שמחת תורה

חגי ישראל עמוסים אביזרים נלווים: רעשנים בפורים, סביבונים בחנוכה, חץ וקשת בל"ג בעומר וכן הלאה - כל חג והצעצוע שלו. גם שמחת תורה הוא חג עם אביזר ייעודי, הלא הוא ה"דגל". מה שהתחיל לפני כ-300 שנים עם דגלים שנעשו בידי ציירים מיומנים, והיה אביזר שסימל לעתים את הסטטוס של אוחז הדגל, מוצא את עצמו בימינו מיוצר בסין, עם אורך חיים של כוס חד פעמית.

עוד בערוץ היהדות :

• הרב עובדיה יוסף: שחרור שליט - כתחיית המתים
• תפילת הודיה לשובו של גלעד שליט  
• חפשו מי שינענע (לולב) 
  

אכן, קרנו של דגל שמחת תורה ירד, אבל בכל זאת - אולי יותר מכל אביזר חגיגי אחר - שימש הדגל במהלך המאה האחרונה ראי לשינויים הדרמטים שעברה החברה היהודית בארץ.

לאחרונה הונף על התורן במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב דגל שמחת תורה ענק, שמכריז על תערוכה שנפתחה במקום. התערוכה לא מציגה רק דגלי תורה שהפכו במהלך השנים לפרטים לאספנים, אלא גם את השינויים שעברו עלינו.

דגלים מספרים

"במהלך 300 השנים שבהן נעשה השימוש בדגל, הוא השתנה מאוד בהשפעת האירועים והדמויות שבמציאות", מסבירה ניצה בהרוזי ברעוז, אוצרת התערוכה. "מאחר שדגל הוא פריט שאינו נשמר, נותרו לנו דגלים רק החל מהמאה ה-19. בדגלים העתיקים מאוירים ילדים בלבוש מזרח אירופאי ודגמים של ארון קודש ודמויות כמו

משה ואהרון. כשרואים את הדגלים האלה לצד הדגלים שנוצרו בארץ, החל משנות ה-40, מודגש המרחק שעשה הדגל, ומצביע על כך שיש בו רבדים מאוד עמוקים.

"בדגלים שנוצרו בארץ ישראל משנות ה-40, ההווי הארצישראלי משפיע על עיצוב הדגל הם מבטאים את הדור הראשון שקם בארץ ודגל במתן תחושה של יהדות חדשה, מנותקת מהגלות. אנחנו רואים במקום מבוגרים, מזוקנים ילדים עם כובע טמבל. את הלבוש הארופאי מחליפים מכנסיים קצרים, לאחר הקמת המדינה הריקודים המסורתיים עם ספרי התורה הופכים להיות ריקודי הורה של בנים ובנות יחד.

"צריך לזכור שדגל שמחת תורה במשך הרבה מאוד שנים לא אפיין רק את האוכלוסייה הדתית. חילונים רבים היו מגיעים בערב לבתי כנסת וילדיהם מצוידים בדגלים מעוטרים. כשסוקרים את הדגלים מאז ועד היום זה מאוד בולט שלמרות השינויים, לדגלים תמיד היה בסיס מסורתי".

• קבלו טעימה מהתערוכה (צילומים - לאוניד פדרול):
  

שנות ה-40. בעוד שעל הדגלים בחו"ל נהגו לרשום משפטים כמו "שישו ושמחו בשמחת תורה", על הדגלים בארץ התחילו לרשום את המשפט שמופיע כאן למעלה - "כי מציון תצא תורה". את המעבר מגולה לארץ עצמאית אפשר לראות גם בטרקטור שברקע חורש את האדמה ומרמז על עבודה והתיישבות.

שנות ה-60. אחרי מלחמת ששת הימים ושחרור הכותל, הוא חזר להיות חלק חשוב בתודעה הישראלית ואפשר לראות צילום שלו ברקע. לידו רוקדים ילדים לא מסביב לספר תורה, השמחה מקבלת ביטוי בפני עצמו.

שנות ה-60. הדגל הזה משלב מספר מנהגים הקשורים לחג תשרי, ואחד מהם הוא ריקוד הלפידים שהיה מקובל בכמה מקהילות ישראל, וקיבל גם ביטוי בנר שהיו הילדים מצמידים לקצה דגלם.

סוף שנות ה-40. זה דגל של אחרי קום המדינה. את תחושת הגאווה הגדולה אפשר לראות בציורים שמעטרים אותו: בשני צידיו יש את המקומות הקדושים, הכותל וקבר רחל, ובשני צידיו האחרים את בניין הכנסת הישנה, שהיה בבנין האופרה, ואת האוניברסיטה העברית. לצד מבני קודש יש מבנים חילוניים. על הדגל יש שני פסי תכלת המזכירים את דגל ישראל. יש ילדים רוקדים, אבל אין כאן ארון קודש.

שנות ה-50. סמלים שמייצגים את בית המקדש, ולצידם הסמלים של 12 השבטים, שמבטאים באותם שנים את השיבה לארץ ואת ההתנחלות בה.

שנות ה-70. הדגל הזה צויר אחרי העלייה ההמונית של שנות ה-50 ולכן אפשר לראות כאן מצד אחד צעיר שרוקד עם ספר תורה הנתון בגליל המאפיין את בני עדות המזרח ולצידו צעיר מחזיק ספר תורה עם מעיל בד, שמאפיין את עדות אשכנז. כך מתקבל כאן כור ההיתוך שאליו שאפה החברה הישראלית. הילדים שרואים ברקע נראים כמו הדמויות של ה"פרסים" שילדים אספו באותה תקופה, וכנראה הושפעו מהם בעיצוב.

שנות ה-50. בדגל אפשר לראות ארבע חיות: נמר, אריה, צבי ונשר. הם למעשה מבטאים משנה מוכרת ממסכת אבות שם נאמר "יהודה בן תימא אומר הווה עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי, גיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". כך שלמעשה החיות מבטאות דבקות במטרה.

תחילת שנות ה-50. על הדגל מאויר דגם מעניין של חזית בית כנסת, שמשתמש בתזכורות מבית המקדש כמו זוג אריות והאפוד של הכהן הגדול. לרגליהם יש תהלוכה של ילדי ישראל שמהווה דגם לכור ההיתוך הישראלי ילדים אשכנזים וספרדים צועדים יחדיו.

שנות ה-50. רישום מקורי ונדיר של הצייר דוד גלבוע. על הדגל אפשר לראות עדיין את מתווה העיפרון של הסקיצה שהתכוון לצייר. גלבוע צייר חזית עם עמודים שמסמלים את בית המקדש וזוג מבוגרים עם ספר תורה. לידם רוקדים בנים ובנות ביחד. הרוח הישראלית באה לידי ביטוי בדגלי ישראל שמניפים הילדים ובמכנסיים הקצרים של הבנים.