שתף קטע נבחר
 

לשנות גישה בעזה

ישראל מחויבת להיכנס להליך מחשבה חדש בשאלה מה לעשות עם עזה. כשם שהמשטרה מקימה צוות חקירה חדש, כשחקירת רצח מגיעה למבוי סתום, כך צריכה המדינה לעשות

ב-1 בינואר 1957, בשעות הערב, התקיים בעזה קונצרט של תזמורת צה"ל בפני נכבדי הרצועה. הקהל מילא את אולם "איזמיר", הגדול בעיר מפה לפה. בין האורחים נראו גם אנשי או"ם,פקידי אונר"א וחיילים. בסיום הקונצרט, לאחר מחיאות כפיים סוערות, עמד הקהל דום - כולל נכבדי העיר - ו...שר את "התקווה".

 

עוד בערוץ הדעות:

משרד החינוך לבינוניות / דניאלה (שם בדוי)

תושבי הדרום, יצאתם פראיירים / זיו תדהר

16 שנים לרצח רבין - הלקח לא נלמד / דרור מורג

ערבות הדדית מזויפת / אמיר חצרוני 

  

מחזה סוריאליסטי זה התרחש חודשיים אחרי כיבוש רצועת עזה במלחמת סיני. בחלל האולם עמדה תחושה מעורבת של פליאה ואופוריה, למרות שבאותו יום מת מפצעיו בבית החולים באשקלון יהודה קן-דרור, גיבור המופת של קרב המיתלה האכזרי. ייתכן, אמרו אז יוזמי הקונצרט ומשתתפיו, שנורמליות בין ישראל לרצועה, בכל זאת איננה מצב בלתי אפשרי.

 

אלא שהתקוות הללו התבדו לחלוטין. 54 שנים מאוחר יותר, רצועת עזה היא תפוח האדמה הלוהט ביותר בגבולות ישראל והאירוע הזה נשמע כאילו התרחש על הירח, ואולי אף רחוק יותר. כי המציאות הכתה באשליה האופטית במהירות. חודש וחצי אחרי הקונצרט, לאחר שכשל הניסיון הישראלי להגיע להסדר נפרד לרצועה וצה"ל נאלץ לסגת, נהרגו ממוקש שני חברי קיבוץ ניר יצחק, סמוך לגבול הדרומי של הרצועה.

 

זמן קצר לאחר מכן, נהרג טרקטוריסט ושניים נפצעו כשרכב עלה על מוקש ליד קיבוץ כיסופים. מכאן ועד כיבושה של עזה בשנית במלחמת ששת הימים, החלה להימתח, בהמשכים, "השיגרה" האומללה של גבול הרצועה. היא נמשכת גם היום ואף מחמירה.

 

עזה היום

בעיני הישראלים, רצועת עזה, העולה לכותרות הראשיות, במחזוריות כמעט קבועה, היא תופעה יותר ממרגיזה, היא מתסכלת. לכאורה, מהי עזה? רצועת חול מישורית שאורכה מהצפון לדרום 40 ק"מ ורוחבה 12 ק"מ במקום הרחב ביותר. אין בה מכשולים טבעיים, אין בה הרים או נהרות. לכאורה, חטיבות הטנקים של צה"ל - לאחר שהתושבים יידרשו להתפנות - יכולות לשטוף אותה במהירות תוך יום אחד.

 

זאת, בדיוק כפי ששטפו את צפון סיני במלחמת ששת הימים, החריבו את הצבא המצרי והגיעו לתעלת סואץ. תיאורטית, יכולים גם היום מפקדים בני דמותם של טליק, גורודיש ורפול, להוביל אוגדה בסערה מעזה בצפון עד רפיח בדרום - למחוץ ולרמוס, תוך פחות מיממה, את כל הנקרה בדרכם. רבים מתושבי ישראל - אלה שזוכרים את המהלך של ששת הימים ואלה שלא - חשים, במיוחד לאחר פיגועים והתקפות הטילים, כי זו הדרך האולטימטיבית להתמודד עם הכעס והעצבים שמעוררת מורסת עזה.

 

אלא שמהלך כזה לא קורה וספק אם ייקרה. ההבדל בין אז להיום איננו בתוואי השטח, וגם לא במלכודות שהחמאס בנה עליו. ההבדל הוא בתוואי הפוליטי, המנטאלי והמוסרי. לא נעים להודות, אבל שלטון החמאס בעזה הצליח להתארגן ולהתבסס היטב. עלה בידו להצטייד בנשק מתקדם - זר או מתוצרת עצמית - על אף הניסיונות הבלתי פוסקים של ישראל לפגוע במקורות הייצור והאספקה שלו.

 

הוא הצליח לבנות, בתנאי מחתרת, מערך רקטי ראוי ומסוכן. הוא מעז לטעון לעקרון ההדדיות מול כל פעולה ישראלית. הוא ניצל את חוכמת המסכן כדי ליצור לעצמו מערך מגננה פוליטי בעולם. הוא הכריח את ישראל לקחת את המערך הזה בחשבון בכל צעד וצעד מול הרצועה. המשטים הבינלאומיים לעזה מעוררים את עניין העולם וגרוע מכך - את אהדתו המתגברת. עם כל אי הנעימות הם מזכירים במשהו את אוניות המעפילים ערב הקמת המדינה. גם הן, להבדיל, לחמו במצור ימי.

 

בלי מנגנון של מדינה מסודרת הצליחו מנהיגי חמאס לשמר את הסולידריות ואת המשמעת של ציבור התושבים, אם מפחד ואם

 מתוך הזדהות. הם גם נחושים - כמה מרגיז - להקים מדינת חמאס בשטח מדינת ישראל, שלטיעונם היה שייך להם בלעדית בעבר.

 

העובדות הללו בלתי נעימות בעליל לאוזן הישראלית. יש הנוטים להתעלם מהן, יש המגזימים או הממעיטים במשמעותן. כך או כך, נראה כי בנקודת זמן זו, בין סבבי הדמים המשתקים שליש מהמדינה והופכים מסוכנים והרסניים יותר ויותר ( לא עוד קסאמים אלא גראדים) ישראל מחויבת להיכנס להליך מחשבה חדש בשאלה מה לעשות עם עזה. וכשם שהמשטרה נוהגת להקים צוות חקירה חדש, כל אימת שחקירת רצח מגיעה למבוי סתום, כך צריכה גם המדינה לגייס צח"מ חדש ובו אנשים בעלי ראייה אחרת בשאלה כיצד לטפל בבעיה הזו.

 

יוסף ארגמן, היסטוריון צבאי

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ירי רקטה מרצועת עזה. ארכיון
צילום: AP
מומלצים