פרשת השבוע: גוזרים את כרטיס אדי

"תוֹכי כְּבַרִי" - תקציר הפרקים הקודמים

בשבוע שעבר הקדשתי את הטור לבחירה המצערת של עמותת "אדי" לקידום תרומת איברים בישראל, להסיר תמונות של נשים מהפרסומות שלהם.

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת תולדות
  

• עקיבא וענהאל: הכל קשקוש - חוץ משוש
• שתקתם לסיקריקים - קיבלתם טאליבן/ יהודה משי-זהב
• תושבים בהר ברכה: לא רוצים נוצרים בשכונה 
  

זה היה האתגר שהצבתי בפני עצמי, בפני אדי ובפניכם: "להחזיר אותי ואת חברותיי למודעות. לא נוחזר – יוחזר הכרטיס. זה הדיל: מי שרוצה להשתמש באיברים הפנימיים שלי, יצטרך להואיל לראות גם את האיברים החיצוניים שלי."

רבקה לוקחת אחריות, ויו"ר אדי לא

פרשת השבוע היא פרשה מצערת בנכלוליותה, רצף ארוך של גניבות ושקרים. בשיאה של הפרשה מבינה רבקה כי בעלה, יצחק, מתכוון להעניק את ברכת הבכורה לעשו ולא ליעקב. רבקה יוזמת סדרת שקרים שתכליתם להערים על יצחק העיוור, הזקן הנוטה למות, ולהעניק את הברכה ליעקב. היא מכינה ליעקב אוכל שמתחזה לבשר ציד, היא מלבישה את יעקב בבגדים שמתחזים לעורו השעיר של עשו, והיא מדריכה את יעקב כיצד להתנהל במסע השקר מול אביו.

בלי לעטות על עצמי את גלימת הצדקנית, אטען שאני לא אוהבת את מסע השקרים של רבקה. שקרים הם לפעמים דבר נדרש ובוודאי נסלח, אבל מסע השקרים של רבקה הוא קיצוני ופוגש את יצחק ברגע שברירי בחייו.

למרות אי-הנחת שיש לי מהבחירה של רבקה, דבר אחד רציני יש לומר לזכותה: היא לוקחת אחריות מלאה על הבחירה שלה. כשיעקב נבהל ומסתייג מההתחזות לעשו, רבקה קובעת (בראשית כז, יג): "ותאמר לו אמו: עלי קללתך בני".

פעמים רבות בחיים אני חושבת על האמירה החזקה הזו של רבקה לבנה. הרבה פעמים אני מפנטזת על כך שאוכל לחסוך לילדי סבל ודאגה. שאוכל להישבע להם ביושר: "עלי קללתכם". לצערי, אני יודעת שהחיים מסובכים יותר. רבקה ידעה שהיא אחראית על השקר שניטע בלב המשפחה שלה והיא לקחה אחריות מלאה (ממש כמו אז בילדותה כששאלו אותה: "התלכי עם האיש הזה?"). רבקה מקבלת בחיים החלטות לא פשוטות והיא יודעת שהן ההחלטות שלה.

במהלך השבוע התכתבתי כמה פעמים עם יו"ר אדי, גד בן דרור, ותאמינו לי – הוא לא לקח אחריות. הוא דיבר בלשון עקבובית ומזגזגת, והוא לא אמר את מה שהתומכים שלו כל-כך רצו לשמוע.

"ויעקבני זה פעמים" – אדי מזגזגים

כל מה שבקשנו מאדי היה שיבטיחו לנו להסיר את הפרסומים שלהם שמדירים נשים, ויתחייבו להימנע בעתיד מהדרת נשים (וכמובן כל אוכלוסייה אחרת). בתשובה ראשונה לפנייתי הסביר לי בן דרור כי מטרת הקמפיין היא ליידע אוכלוסיות שונות על כך שמי שחותם על כרטיס אדי יזכה לעדיפות בתור להשתלת איברים. את האינפורמציה הזו יש, לדבריו, להעביר גם לאוכלוסייה החרדית, וכדי שזה יקרה – צריך לגזור את הנשים מהפרסומת.

בסיום דבריו הוא הסביר לי: "עלינו לחזק את ידיהם של העושים במלאכה שמיישמים את החוק הצודק והחברתי ביותר, אשר ייתן קדימות לאלו שמוכנים לעזור לזולת. על כולנו לחזק את הקמפיין הזה, שלא היה צודק ממנו".

אדון בן דרור היקר, שנים רבות מדי שמעו פמיניסטיות ושוחרי זכויות אדם שעליהם לרמוס את עצמם ואת זכויותיהם למען אידיאל זה או אחר, ש"אין צודק ממנו". מבחינתי, השלב הזה הסתיים.

אדון אדי יקר, אם אתה לא עורך את הקמפיין עליו מתנוסס בגאון הלוגו שלך, אם אתה לא מתנה תנאים ביחס לפרסומות שבהן אתה משתתף, אם חברת הפרסום מקבלת עבורך החלטות, ואם אתה לא חלק ממקבלי ההחלטות(!) אז אתה לא באמת קיים, ואני לא חלק מאדי.

גילינו שאנחנו לא באמת צריכים את אדי

תעודת אדי הייתה בעיני תמיד תעודת כבוד. סמל להשתייכות לקבוצת אנשים המאמינים בכבוד האדם ובערבות ההדדית. סמל לאמונתי הדתית שאדם נברא בצלם אלוהים. את אשר נאהב נוכיח, ונדמה לי כי הזעם והפגיעה הגדולים שחברי ואני חשים ביחס לאדי הוא דווקא בגלל שאדי היה קרוב ללבנו.

כשחנויות בגדים מדירות נשים או עיריית ירושלים עושה זאת, אני מודאגת וכועסת, אבל לא נפגעת. כשאדי מוכרים אותי תמורת נזיד העדשים החרדי, אני מאוד נפגעת: אני מבינה שאדי הסכימו להפקיר בני ברית ותיקים תמורת חנופה למי שמעולם לא כרת איתם ברית.

ברגע שאדי הסירו את בנות מיני מהפרסומות שלהם התחלתי לבדוק את הבריתות שלי. יש בפייסבוק קבוצה נפלאה שפועלת למען ההגיינה של המרחב הציבורי בירושלים ושמה: "לא מצונזרת", אני חברה בקבוצה הזו. בעקבות הבחירה המצערת של אדי, התחילו מספר אנשים בקבוצה לבדוק את מערכת היחסים האמיתית שלנו עם אדי, גם שאלות רבות וטובות עלו בטור זה בעניין גזירת כרטיסי מאדי. בעקבות השאלות והבדיקות הנה לפניכם שו"ת אדי קצר:

האם גזירת כרטיס אדי פירושה הצהרה על כך שאני לא מוכנה לתרום איברים? ממש לא. בערבו של יום, מי שמחליט עבור הנפטר אם איבריו יתרמו או לא, הם אלה המופקדים עליו במותו (ברוב המקרים – בני משפחה) כל אחד יכול ליידע את בני משפחתו על רצונו לתרום איברים. כל אחד יכול להכין כרטיס שבו הוא מצהיר על רצונו לתרום איברים לאחר מותו. הודעות אלה טובות בדיוק כמו כרטיס אדי.

יתר על כן, חתימה על כרטיס אדי אינה התחייבות לתרום איברים, אלא רק הצהרת כוונות. כך למשל, יכול אדם

להתנות תרומת איברים באישור של רב.

יוצא מכאן, שאדם חרדי יכול לחתום בשקט על כרטיס אדי וכתוצאה מכך לזכות בתיעדוף בתרומת איברים, אבל בבוא היום איבריו לא יתרמו, שכן הרב שלו או משפחתו יוכלו לבטל את החתימה ... אתם מבינים למי באמת יועיל החוק החדש?!

נסכם: חתמת על כרטיס אדי? זה לא אומר שהתחייבת לתרום איברים. לא חתמת? אין שום מניעה שבבוא היום תהיה לתורם.

אז מה גיליתי במסע הזה? מה שבדרך כלל מגלים כשאנשים יקרים ואהובים מועלים באמון שנתנו בהם. גיליתי שאני ממש לא תלויה בכרטיס אדי. כרטיס אדי היה עבורי הכרטיס של "המועדון הנכון", כרטיס הצהרתי. בעקבות המשבר למדתי שאם הם גוזרים אותי, אני יכולה לגזור את הכרטיס שלהם בלי שעקרונותי יפגעו.

גזירה שווה. הם גזרו אותנו מהשלטים ואנחנו גזרנו אותם  

נשים וגברים רבים שקראו את הטור הקודם התנדבו (בצער) לגזור את כרטיס אדי שלהם. אנשים רבים אמרו שבשבועיים האחרונים כבר שלחו בעצמם את הכרטיס בחזרה אל העמותה ששלחה נשים לכל הרוחות. רציתי לפרסם בכל שבוע תמונה של אשה אחת שגוזרת כרטיס אדי, אבל קיבלתי תמונות רבות - חלקן מפורסמות כאן השבוע. חלקן ממתינות לתגובת העמותה עד לשבוע הבא.

אדי יקרים, כל מה שעליכם לעשות, אם אתם רוצים להמשיך ולשמש בתפקידכם החשוב, הוא להודיע לנו שאתם כן מקבלי ההחלטות, ושאתם לא מתחבאים מאחורי גבן הרופס של חברות פרסום. תסירו את המודעות. תתחייבו להיות לאנשי זכויות אדם בכל אשר תלכו, ואנחנו כל-כך נשמח להשיב לארנק את הכרטיס שהיה לנו תעודת כבוד.

ובינתיים, ועד שתעשו זאת, אנחנו גוזרים את הכרטיסים שגזרו אותנו. הנה מודעת הגזירה הראשונה:

גוזרים בעצב

תודה ללילי בן עמי שתרמה בנדיבות את הידע עצום שלה בסוגיה של הדרת נשים, וקיבצה את המתנדבים, ותודה למעצבת המתנדבת איטה טל-אור.

שנפגש בשמחות, ושלא נזדקק להתשמש בתמונות נוספות.

ובבית המדרש של הטוקבקים

השבוע היינו בית מדרש מארח לאנשים רבים שאיכפת להם. עוד נשוב אל חיק האינטימיות, אבל הנושא חשוב אז בחרנו לאפשר הרחבת שורות. תודה על הסבלנות ושבת שלום.